בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על הבנק הבינלאומי ופסק שעל הבנק לפצות את המערער
 על נזקיו

עסקינן בפרויקט בניה, להקמת בניין בן שש קומות, שיזם המערער על חלקה שבבעלותו, אשר קיבל ליווי של הבנק, המשיב. הבנק התחייב כלפי המערער ללוות את הבנייה, ולתת לו גב כלכלי לביצועו. סוכם כי לצורך הבטחת מימון הבנייה ימושכן הנכס לטובת הבנק ללא הגבלת סכום, והבנק יעמיד לרשות המערער אשראי מעת לעת בסדרת הלוואות בהתאם להתקדמות הבנייה. בנוגע למועד הפירעון סוכם בעל פה, כי סכומי ההלוואות יוחזרו ממכירת הדירות כך שלאחר מכירת כל אחת משש הדירות תוחזר לבנק שישית מההלוואות..בתקופה שבין 9.97 ועד 2.98 קיבל המערער מהבנק 8 הלוואות.

בחודש 2.98 עצר הבנק את המימון להמשך הבנייה ופעל למימוש ההלוואות בהליכי הוצאה לפועל במסגרתם מונה כונס נכסים למכירת הבניין ולפינוי המערער מחלקתו.

ביום 1.8.01 הגיש המערער באמצעות בא כוחו עו"ד יהונתן משולם המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי (ה"פ 961/01), וביקש סעד הצהרתי לפיו מועד פירעון ההלוואות טרם הגיע וכי הבנק הפר את ההסכמות עמו. עיקר המחלוקת נבע מכך, שלטענת המערער סוכם בעל פה בינו לבין הבנק כי ההלוואות תוחזרנה בהדרגה עם מכירת כל אחת מהדירות בבניין. הבנק טען כי מועד החזר ההלוואות הוא כמופיע בהסכמי ההלוואות בכתב, דהיינו תוך שלושה חודשים ממועד ההלוואות.

בחודש 9.01 הגיש המערער תביעה כספית, נשוא ערעור זה ע"ס 1 מליון ₪ משיקולי אגרה. המערער טען כי הפסקת מתן ההלוואות על ידי הבנק והעמדתן לפירעון הייתה בניגוד למוסכם בין הצדדים וגרמה לו לנזקים כבדים ממוניים ובלתי ממוניים.

הצדדים הסכימו כי הדיון בתביעה הכספית יעוכב עד למתן פסק דין בהמרצת הפתיחה. בפסק הדין שניתן בהמרצת הפתיחה, לאחר שעבר ערעור בבית המשפט העליון, נמתחה ביקורת על התנהגות הבנק כלפי המערער, נקבע כי הבנק לא היה רשאי להעמיד את החוב לפירעון ולממש את ההלוואות, שכן טרם הגיע מועד פרעון ההלוואות. בית המשפט העליון קבע את התאריך האחרון להחזר ההלוואות לאחר פרק הזמן הסביר למכירת הדירות, אשר הוערך כ-4 שנים ממועד מתן ההלוואות (12.9.01).

בפס"ד זה, שניתן בערעור על פס"ד של בימ"ש שלום בתביעה הכספית, הצטרפו שופטי הערעור לביקורת שהביעו הערכאות הקודמות על התנהגות הבנק כלפי המערער. נפסק כי הבנק, שהוא הצד המנוסה בהתקשרות, ידע כי מדובר בעסקת מימון של פרויקט בניה, אך יצר כלפי המערער מצג כי מדובר בהסכם הלוואה ותו לא. נקבע כי הבנק הפר את ההסכמות בין הצדדים ולא היה רשאי לפתוח בהליכים למימוש המשכנתא, ולכן זכאי המערער לקבלת סעד כספי.

פסה"ד קיבל את הערעור גם ביחס להלוואה תשיעית, לגביה טען הבנק רק בשלב ההוכחות כי נתן למערער מבלי שהציג מסמכי הלוואה, אלא רק עדות נציגה מטעמו. ערכאת הערעור קיבלה את טענות המערער כי הייתה מעילה בסניף בו התנהל חשבונו, ופסק כי בהעדר מסמכים שיתמכו בטענת הבנק, אשר לא הכחיש כי הייתה מעילה בסניף, יש ממש בטענת המערער לפיה רישומי הבנק אינם משקפים את המציאות העובדתית, והבנק לא הוכיח כי ההלוואה התשיעית ניתנה למערער והגיעה לידיו.

נפסק כי המערער עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי התנהגותו של הבנק מהווה הפרה בוטה של התחייבויותיו כלפי המערער, וכי הבנק גרם לנזקיו של המערער – נזקים ממוניים ובלתי ממוניים, ועליו לפצותו. התיק הועבר לבימ"ש שלום לקביעת הפיצוי.

להוכחת טענותיו כנגד הבנק הציג המערער לבית המשפט המחוזי חוות דעת חשבונאית של דוד אברון מנכ"ל חברת מ.א. בקרה וניהול בע"מ המתמחה בבדיקת חשבונות בנקים וחישובי ריבית, הסותרת את חוות הדעת שהוצגה ע"י הבנק וקובעת שהיא אינה נכונה, לא מלאה אחר החלטות בית המשפט, לא נערכה כפי שהוכרע ועפ"י החלטות הערכאות שדנו בתיק בבית המשפט המחוזי והעליון

ע"א 4770-08-07 קפרא נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ בית המשפט המחוזי מרכז בפני כב' השופטת אסתר שטמר אב"ד, השופטת אסתר דודקביץ והשופט בנימין ארנון. פס"ד מיום 31-12-2009