ביהמ"ש פסק, כי בנק מזרחי נהג בשרירות ובחוסר עקביות בכל הנוגע לכיבוד או אי כיבוד שקים בחשבון הלקוח שהיה יזם נדל"ן וכי באבחת חרב גרם להגבלת החשבון ולקריסת עסקיו של הלקוח.

חוות דעתו של דוד אברון מנכ"ל מ.א. בקרה וניהול בע"מ, אשר צורפה לכתב התביעה אותה הגיש הלקוח באמצעות עו"ד שמואל זבולוני הציגה בין היתר, את חוסר העקביות בהתנהגות הבנק, כאשר מחד אישר כיבוד שקים בחתימת הלקוח כאשר החשבון עמד ביתרות חריגה גבוהות ומאידך, סרב לכבד שקים כאשר החשבון עמד ביתרות חריגה שוליות.

לצפייה במכתב הערכה של עו"ד שמואל זבולוני לחץ : [כאן]

להלן מיני רציו שפורסם באתר נבו - http://www.nevo.co.il

תא (ת"א) 2043-05‏ ‏ אברהם שכטר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו לפני כבוד השופטת ד"ר דפנה אבניאלי

מיני-רציו:

אי-כיבוד שיקים על ידי הנתבע וביטול מסגרת האשראי של התובע-יזם בנייה, ללא התראה מראש וללא תיאום עמו, הנה פעולה בחוסר תום ולב ושלא בדרך מקובלת. לתובע נפסק פיצוי בגין חלק מנזקיו הנטענים שנגרמו כתוצאה מהתנהלות הבנק ופיצוי בגין עגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב.
בנקאות – יחסי בנק-לקוח – חובת תום-הלב של בנק כלפי לקוחותיו
בנקאות – יחסי בנק-לקוח – אחריות הבנק כלפי לקוחו
בנקאות – יחסי בנק-לקוח – חובת הבנק
בנקאות – אשראי – הפסקתו
בנקאות – בנקים – אשראי
בנקאות – בנקים – חובותיהם
בנקאות – חשבונות בנק – הגבלתם
.
עסקינן בתביעת התובע, יזם בנייה, כנגד הנתבע (להלן: הבנק) שבו ניהל את ענייניו הפרטיים והעסקיים בטענה כי עקב חוסר מקצועיותו וחוסר תום לבו של הנתבע, איבד את כל רכושו ונגרמו לו נזקים בסך של כ-4.7 מיליון ₪. הדיון נסב אודות השאלה האם מדובר בהתנהלות חסרת אחריות מצד התובע, או שמא מדובר בלקוח שהבנק הפנה לו עורף ובחר להתכחש לסיכומים שהושגו עמו בעבר.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
בימ"ש פסק כי התביעה התיישנה בנוגע לטענות המתייחסות להסכם עם הבנק שנכרת בחודש 1/97, אך התביעה לא התיישנה בנוגע לאי-כיבוד שיקים על ידי הבנק ולביטול מסגרת האשראי, שאירעו בשלב מאוחר יותר ומקימים לתובע עילת תביעה נפרדת; בימ"ש פסק כי לא הוכח קיומו של הסכם בעל פה למתן אשראי בלתי מוגבל, אך הוכח כי התובע משך מחשבונותיו סכומי עתק לרכישת נכסים עד סוף שנת 1996. הלכה למעשה, מסגרת האשראי המאושרת בכל חשבון שניהל התובע הייתה קטנה מהמסגרת
בפועל. התובע משך כספים מחשבונו, ללא קשר למסגרת המאושרת, ומדי פעם ביקש הגדלת המסגרת, ללא קשר להיקף הפעילות בחשבון. הבנק איפשר לתובע למשוך כספים מחשבונו, מבלי להתריע על החריגה מהמסגרת המאושרת, ומבלי לעמוד על הדרישה כי משיכת כספים תיעשה כנגד הפקדת בטחונות ושעבוד נכסים בשווי האשראי בפועל; דרישת הבנק להפקדות בחשבון כנגד משיכת כספים בתחילת שנת 1997, אינה מהווה הפרה של ההסכם המוקדם. התובע עצמו לא עמד בתנאי ההסכם ולא שעבד נכסים, כפי שהבטיח. הבנק היה רשאי לדרוש, כי לא תוגדל יתרת החובה בכל חשבון, בהעדר בטחונות מספיקים. התובע בחר להשלים עם הדרישה ולעבור לפעילות לפיה משיכות יבוצעו כנגד הפקדות והיא גוברת על כל הסכמה קודמת.
בתחילת 1997 סוכם בין הצדדים כי תתאפשר משיכת שיקים כנגד הפקדות בחשבון, ומיד באותו חודש הבנק החל לחלל שיקים של התובע. אין חולק כי לבנק שמורה הזכות ואף החובה לנהל את עסקיו בזהירות ולא לסכן את עצמו. קבלת אשראי מהבנק אינה זכות מוקנית ללקוח. אולם הבנק, ככל גורם מסחרי אחר, מחויב לנהוג בתום לב, בזהירות ובמקצועיות כלפי הלקוח. מנהל סניף הבנק סבר שיש מקום ליתן לתובע לנהל את עסקיו בדרך שהוסכמה (משיכה כנגד הפקדות), ולא להתנער לפתע ממנו. בימ"ש נדרש לחוות דעת המומחה מר דוד אברון, שהוגשה מטעם התובע, בציינו כי עולה ממנה שבתקופות בהן חשבונות שהתנהלו ללא מסגרות אשראי מאושרות הבנק כיבד שיקים גם כאשר החשבון עמד ביתרות חובה. מנגד בתקופות אחרות, גם כאשר יתרות החובה בחשבון המאוחד היו נמוכות מ-720,000 ₪, הבנק סרב לכבד את השיקים המסורבים הנטענים. נפסק כי התנהלות הנתבע מלמדת על חוסר עקביות בנוגע לכיבוד שיקים ועל זלזול במשמעות הנודעת לכך על התובע ועסקיו. הנתבע ידע היטב, כי התובע לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו כלפי ספקים, קבלנים ורוכשי דירות אם שיקים שלו יחוללו, ועשה שימוש בזכותו שלא לכבד שיקים בשל חריגה קטנה יחסית בחשבון. נפסק כי חילול השיקים בנסיבות אלה והגבלת החשבונות, ללא התראה מראש וללא תיאום עם התובע, הנו פעולה בחוסר תום ולב ושלא בדרך מקובלת.
בימ"ש פסק כי הוכח כי התובע לא יזם את מכירת הנכסים החפוזה מסיבותיו הוא, אלא מתוך רצון לסלק את חובותיו לבנק ולנושים אחרים. החובות נוצרו עם הפסקת האשראי וחילול השיקים על ידי הנתבע. הכספים שהתקבלו ממכירת הנכסים נותבו לכיסוי החובות שנוצרו עם הפסקת הפעילות בחשבונות. בימ"ש סקר את הנכסים שמכר התובע ודן בשאלה האם הוכחו הנזקים הנטענים לגביהם, כמפורט בחוות דעת השמאי מטעמו. בימ"ש פסק תשלום פיצוי לתובע בגין חלק מן הנכסים הנתבעים בסכום כולל של 327,800 דולר וכן פיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין עגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב. טענות התובע בגין נזקים נוספים שנגרמו לו נדחו בהעדר הוכחה.