בית המשפט : בנק מזרחי טפחות ישלם את סכום הערבות שנמנע מלפרוע בתוספת ריבית פיגורים לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה

* עו"ד אסף גסטפרוינד

המחאת זכויות לצד ג'- אינה פוגעת בזכויותיו של הצד השני כלפי הממחה

בפסק דין אשר ניתן ביום 29.01.09 בה"פ 622/08 ורד הזהב 1994 בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, קבע ביהמ"ש המחוזי בחיפה, מפי כבוד סגנית הנשיאה שולמית וסרקרוג, כי כאשר צד לחוזה ממחה זכויותיו לצד ג', ממשיכות לעמוד לזכותו של הצד האחר לחוזה כל הטענות מתחום החוזה שעשויות לעמוד לו כנגד הממחה, גם כנגד הנחמה, אשר באותו מקרה- היה בנק.

בין ורד הזהב לבין שטרלינג מהנדסים – חברה לבניה וניהול (1994) בע"מ (להלן: חב' שטרלינג) נכרת חוזה ביום 4/7/97, לצורך ביצוע עבודות הבנייה והאיטום של השלד (להלן: חוזה העבודה) בפרויקט בנייה - מבנה בן 11 קומות ברחוב ורדיה 8, בחיפה, הידוע גם כגוש 10771 חלקה 10 (להלן: הפרויקט).

סעיף 52א2 להסכם קובע:

"עד ליום 17/7/97 וכתנאי לתחילת העבודה ימציא הקבלן (חב' שטרלינג) למזמין (ורד הזהב) ערבות בנקאית אוטונומית הניתנת לפירעון עם דרישה וללא תנאי, למשך תקופת ביצוע העבודות, בגובה של 10% ממחיר חוזה זה, כשהיא צמודה למדד המחירים לצרכן..."

בסעיף קטן 4 לאותו סעיף נקבע:

"עם מסירת העבודות כשהן מושלמות כולן בהתאם להוראות חוזה זה ולא יאוחר ממועד תשלום החשבון הסופי כהגדרתו בסעיף 3 לנספח 3 (מחיר החוזה ותנאי התשלום) וכתנאי מוקדם לתשלומו על ידי המזמין - ימציא הקבלן למזמין ערבות בנקאית אוטונומית הניתנת לפירעון עם דרישה וללא כל תנאי לתקופת הבדק, כמפורט בסעיף 43 לעיל, בגובה 5% מסך כל ערך העבודה כולה...".

ורד הזהב הגישה בקשה לאכוף על המשיב לבצע פסק דין שניתן על ידי בית המשפט. פסק הדין אישר פסק בוררות, וניתן לו תוקף של פסק דין. בסעיף 6 של פסק הדין הורה בית המשפט למשיב (להלן: הבנק) לפרוע לורד הזהב, באמצעות בא-כוחה את סכום הערבות הבנקאית בסך של 730,000 ש"ח שהועמדה לטובתה, כשהיא צמודה למדד המחירים לצרכן, שפורסם ביום 15/6/97 ועד לפירעונה בפועל.

עוד ביקשה ורד הזהב, כי סכום הערבות ישא בנוסף להפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, ריבית בשיעור הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה, וזאת מיום 4/10/08, המועד בו הייתה המבקשת זכאית לפירעון הערבות. ההליך הוגש לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

הבנק התנגד לבקשה, מפני שאין הוא צד לפסק הדין שניתן, ולכן טען כי הבקשה אינה יכולה להתברר במסגרת הליך של ביזיון בית המשפט. עוד טען הבנק, כי הוא פרע את סכום הערבות הבנקאית, על דרך קיזוז כספים המגיעים לו מן המבקשת. לטענת הבנק, קיימת מחלוקת כספית בין הצדדים, אם אכן זכאית ורד הזהב לקבל מהבנק כספים בגין הערבות הבנקאית, ועד להכרעה בתובענה שתוגש, אין הבנק חייב לפרוע את הערבות האמורה.

בהסתמך על הוראת הסעיף האמור, סעיף 52א(2) להסכם, מסרה חב' שטרלינג למבקשת ביום 17/7/97 ערבות בנקאית שמספרה 20/2916 שם התחייב הבנק כלפי ורד הזהב, בזו הלשון:

"הננו ערבים כלפיכם לתשלום כל סכום עד לסך של 1,300,000 ש"ח.... וזאת תוך עשרה ימים מעת הגיע אלינו דרישתכם הראשונה בכתב. מבלי להטיל עליכם חובה להוכיח את דרישתכם ומבלי שתהיו חייבים לדרוש את התשלום תחילה מאת המבקש (חב' שטרלינג)".

בשלב מסוים הסכימה ורד הזהב להקטין את סכום הערבות הבנקאית על סך של 730,000 ש"ח, וכן הוציא הבנק כתב הארכה עד ליום 18/2/99. המספר של כתב הערבות שונה אף הוא, והיה ל- 2010086.

ביום 20/7/97 המחתה חב' שטרלינג לבנק את זכותה לקבלת כל הכספים המגיעים ושיגיעו לה מורד הזהב. הודעה על כך נמסרה לורד הזהב באותו מועד. באישור שניתן על ידי ורד הזהב, כי הם מאשרים את קבלת המחאת הזכות הנ"ל ומתחייבים לפעול בהתאם, וכי לא נמסרה להם הודעה בדבר המחאת אותה זכות לאחרים, הוסף בכתב יד הקטע הבא:

"כל האמור לעיל הינו בכפוף לכל זכות חוזית ו/או עפ"י כל דין שיש ו/או תהא לנו כלפי הממחה ובפרט (אך מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל) המצאת ערבויות כמתחייב מההסכם ועמידה בלו"ז ואיכות העבודה".

בין הצדדים לחוזה העבודה נתגלעו חילוקי דעות כספיים. המבקשת פנתה ביום 9/2/99 אל הבנק וביקשה לפרוע את הערבות הבנקאית. ביום 15/2/99 הגישה חב' שטרלינג בקשה לביהמ"ש, בה ביקשה כי בית המשפט יורה לבנק שלא לפרוע את הערבות. הבנק היה צד לאותם הליכים.

במסגרת הודעה שנמסרה לבית משפט השלום בחיפה הודיעו הצדדים (ורד הזהב וחב' שטרלינג, כאשר הבנק נרשם כ"נתבעת פורמאלית"), כי הם מסכימים שצו המניעה הזמני שניתן בתיק כנגד חילוט הערבות הבנקאית שהוצאה לטובת ורד הזהב, יעמוד על כנו, "בכפוף לכך שאם יפסק במסגרת הבוררות המתנהלת בין הצדדים שהנתבעת (ורד הזהב) זכאית לקבל מהתובעת (חב' שטרלינג) איזה סכום שהוא, יחולט סך זה מתוך הערבות הנ"ל, ללא שיהא צורך בכל בקשה נוספת".

כמו כן התבקש בית המשפט להורות על הארכת תוקף הערבות עד לאחר מתן פסק הבוררות "והיא תבוטל לחלוטין ככל שייפסק בבוררות, באם ייפסק, כי לא נפסק לטובת הנתבעת כל סכום שהוא...". עוד הודיעה חב' שטרלינג, שבכפוף לפסיקת בורר לטובת ורד הזהב לא תתנגד לחילוט הערבות הבנקאית.

על פי הראיות שהוצגו בפנו בית המשפט, לא פרעה חב' שטרלינג את מלוא האשראי שהבנק העמיד לה לצורך העבודות שהתחייבה לבצע על פי חוזה העבודה, ולכן הגיש תביעה כנגד חב' שטרלינג וערבים במסגרת ת"א 61133/99. במסגרת אותו הליך הגיע הבנק להסדר פשרה, וביקש לקבל תוקף של פסק דין חלקי. על פי האמור באותו הסדר, הסכם הפשרה התייחס למרכיב החוב של חב' שטרלינג, "זולת ערבות הביצוע".

ב"והואיל" החמישי של אותו הסכם פשרה צויין:

"ובגין ערבות הביצוע הגיעו הצדדים להסדר זמני לפיו יעוכבו הליכי התביעה עד להכרעה בת"א 4488/99 בבית המשפט השלום בחיפה, כפי שנקבע בהחלטת כבוד השופטת בר-זיו
בבש"א 3107/99 ביום 26/4/99".

לאחר ההסדר אליו הגיעו הצדדים במסגרת ת"א 4488/99, העבירו הצדדים לחוזה העבודה את המחלוקות ביניהן להכרעה הבורר ד"ר עמי גלזמן, זאת בהסתמך על סעיף 56 לחוזה העבודה, שם נקבע כי שמורה הזכות לחב' שטרלינג כקבלן להעביר את המחלוקות בפני בורר, ועוד הוסכם כי במקרה כזה, ישמש ד"ר עמי גלזמן, כבורר.

הצדדים הגישו לבורר תביעות הדדיות.

הבורר המשיך בהליכי בוררות, וביום 26/5/08, ניתן פסק בוררות סופי. בפסק זה קבע הבורר, לאחר דיון בתביעות ההדדיות של הצדדים והפחתת הסכום שעל ורד הזהב לשלם לחב' שטרלינג, על-פי פסק הביניים, כי על חב' שטרלינג לשלם לורד הזהב סכום של 1,176,524 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה היה על חב' שטרלינג לשלם תוך 30 ימים. כמו כן הוסיף הבורר: "אפשר לנצל את כספי הערבות הבנקאית לצורך התשלום".

 

פסק בוררות זה אושר בפסק דין שניתן ביום 27/9/08 ומבלי שחב' שטרלינג הגישה כול תגובה, על אף המצאה כדין. בסעיף 6ב. לפסק הדין ניתן צו לבנק לפרוע לורד הזהב, באמצעות בא-כוחה את סכום הערבות הבנקאית בסך של 730,000 ש"ח קרן.

ורד הזהב, ביקשה את פירעון הערבות ביום 24/9/08. בתשובת הבנק שניתנה ביום 7/10/08, טען הבנק, כי מאחר שחב' שטרלינג המחתה לבנק את כול הכספים שעל ורד הזהב לשלם לחב' שטרלינג, המחאת זכות שנעשתה עוד ביום 20/7/97 ואף אושרה על ידי ורד הזהב בתאריך הנ"ל, לכן, קנה לו הבנק זכות קניינית על כספים אלה המגיעים על-פי פסק הביניים של הבורר לסכום של 1,433,005 ש"ח, ומאחר שסכום הערבות עומד על 984,874 ש"ח, הרי שהבנק פרע כבר את מלוא הערבות הבנקאית וורד הזהב נותרה חייבת כספים לבנק.

 

הבנק העלה מספר טענות:

ראשית, כי לא היה צד להליכי הבוררות וממילא לא היה צד לפסק הבוררות, ולכן לא ניתן לנקוט נגדו בהליכי ביזיון בית המשפט. עוד הועלו טענות כנגד פסק הבוררות עצמו, בין היתר, אילו ידע הבורר על המחאת הזכות - עובדה שלא הובאה לידיעתו - היה הבורר מחליט אחרת. לחלופין, הבורר לא היה רשאי לקזז את החיובים ההדדיים, במיוחד כאשר היה בכך כדי לפגוע בזכות הבנק כצד שלישי להליך הבוררות (סעיף 58 לתגובה לבקשה). הוסיף הבנק וטען, כי הקיזוז שעשה הבורר בין החיובים ההדדיים, איננו חלק מפסק הבוררות המחייב. החלק המחייב בפסק הבוררות כולל אך ורק את הסכומים שקבע הבורר ביחס לחבות כל צד למשנהו, בגין ההסכם נשוא הבוררות. קיזוז הסכומים, בשונה מקביעת שיעורם, הוא חיצוני לפסק הבוררות ונועד לשרת את הצדדים ולפשט עבורם את משמעותו האופרטיבית של פסק הבוררות. המחאת הזכות הקנתה לבנק, כבר ב-1997 זכות קניינית בלעדית מאותו מועד, ועם מתן פסק הביניים של הבורר, עמדה לבנק הזכות לממש את הזכות האמורה, ולכן נשללה הסמכות מן הבורר לקזז סכום זה כנגד חובה של חב' שטרלינג לורד הזהב.

לגוף המחלוקת, טען הבנק, כי פרע את הערבות הבנקאית על דרך של קיזוז המחאת הזכות, והיה רשאי לעשות כן, בין היתר, מכוח מצג שהוצג בפניו על ידי ורד הזהב, אשר לא יידעה אותו כלל על הליכי הבוררות, וכך גם נהגה בעת בקשתה לאישור פסק הבוררות – פעולות הנגועות בחוסר תום לב.

ורד הזהב, טוענת כי הליך הבוררות שהתנהל בעקבות ההליכים המשפטיים, ראה את הערבות הבנקאית האוטונומית, כערבות תקפה שבאה לאפשר מימוש מהיר של פסק הבוררות, מתוך כספי הערבות ועד לגובה הערבות.

מעצם ההסכמות בין הצדדים, והתחייבות הבנק לחזור ולהאריך את הערבות הבנקאית האוטונומית, ידע הבנק על הליכי הבוררות ועוד ידע כי המחאת הזכות היא המחאה מותנית, שאין הבנק קונה זכות קניינית בגינה, אלא בכפוף לפסק הבוררות הסופי.

הבנק למעשה אינו מתכחש לערבות שנתן לכיסוי חוב כספי של שטרלינג לטובת ורד הזהב, אלא שלטענתו פרע את החיוב האמור בדרך של קיזוז מכוח המחאת הזכות שניתנה לו.

לטענתו, התגבשה זכותו הקניינית מכוח המחאת הזכות, במועד שניתנה, ומשניתן פסק בוררות הביניים היה על ורד הזהב להודיע לבנק על הפסק מכוחו עמדה לבנק זכות הקיזוז, ולאור סכומי החיוב לצד סכומי הערבות הבנקאית, הרי שלא נותר עוד כל סכום שממינו זכאית ורד הזהב להיפרע.

 

ביהמ"ש דחה טענה זו. המחאת הזכות כפי שניתנה, כפי שפורטה וכפי שלפי אומד דעתם היה להסכים, לא המחתה זכות מגובשת לבנק, אלא זכות מותנית. המחאת הזכות לא התגבשה במועד נתינתה, וגם לא יכלה להתגבש אז, במיוחד כאשר זו ניתנה בסמוך לכריתת חוזה העבודה והותנתה מפורשות בביצועו המלא של החוזה.

זכויות שהומחו לבנק, הן אותן זכויות שהיו לחב' שטרלינג במועד ביצוע ההמחאה. באותו שלב, טרם הובהר, אם אכן מגיעים לחב' שטרלינג כספים. המחאת הזכות התנתה העברת כספים, אם אלה אכן יגיעו לחב' שטרלינג.

ביצוע חוזה העבודה באותה עת, טרם הושלם. בפני הצדדים לחוזה, עדיין הייתה האפשרות של הפרת חוזה העבודה, לרבות הזכויות שעמדו לבעל הדין הנפגע עקב הפרתו על ידי האחר.

מדובר בטענות שעמדו לצדדים לחוזה העבודה מכוח חוזה העבודה. זו מהותה של המחאת הזכות שהועברה לבנק. המחאת הזכות לא הייתה מנותקת מתנאי חוזה העבודה אלא קשורה בו קשר הדוק וברור, בין בעת המחאת הזכות ובין בהמשך ההליכים הממושכים, שבהם נדרש הבנק חזור ונשנה להאריך את תוקף הערבות.

במקרה כזה, אותן טענות שעומדות לורד הזהב כנגד חב' שטרלינג, המשיכו לעמוד לזכות ורד הזהב גם כנגד הבנק, וזאת עד למתן פסק הבוררות הסופי.

ביהמ"ש קבע כי מעבר למהותה של המחאת הזכות, שהיא המחאת זכות מותנית, לאור קיומו של הליך הבוררות וקיומן של תביעות הדדיות של הצדדים, די לעיין בהמחאת הזכות עצמה אשר התניה ראשונית היא, אם אכן יגיעו לחב' שטרלינג כספים מורד הזהב, ובנוסף מצאה לנכון ורד הזהב בתוספת שהוסיפה על גבי המחאת הזכות, כי זו כפופה לזכות החוזית, כי עמדו לה כל הטענות שיהיו לה כלפי הממחה גם כנגד הבנק כנמחה, וכל זאת בנוסף להבהרה של ורד הזהב כי היא עומדת על מילוי מלא של כל תנאי החוזה כתנאי להקניית זכות כלשהי מכוח המחאת הזכות.

כפי שטענה ורד הזהב המדובר הוא בהמחאה מותנית. עצם קיומה בעתיד של הזכות, לא היה וודאי. המשך קיומה של הזכות מותנה היה ותלוי במילוי דווקני של חוזה העבודה, ומשנתגלעו מחלוקות והדיון הועבר בהסכמה להכרעה בפני הבורר, הרי שהמחאת הזכות המשיכה להיות מותנית ותלויה בפסק בוררות סופי, ואין הבנק כנמחה יכול ליהנות מאותה המחאה, כאשר הזכות של הממחה לא גובשה.

התוצאה מן האמור, כי גם אילו הייתה עובדת קיומה של המחאת הזכות מובאת לידיעת הבורר, כשם שאילו הובאה עובדה זו לדיון בפניי, במסגרת הבקשה המקורית לאישור פסק הבוררות, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה.

ביהמ"ש בחן את טענת הקיזוז שהועלתה מבלי להתייחס לשאלה העקרונית, אם אכן קיימת זכות קיזוז כנגד ערבות בנקאית. אם התשובה היא, שלא עומדת זכות קיזוז של החייב על בסיס עסקת היסוד, הרי שמאחר שלא ניתן להמחות אלא זכות קיימת, ממילא צריכה להינתן התשובה כי המחאת הזכות, גם היא לא תאפשר לנמחה לממש זכות כזו, ככל שהיא קיימת מערבות בנקאית אוטונומית.

בשל מאפייניה של הערבות הבנקאית האוטונומית, סבור המחבר כי לא ניתן להטיל עיקול על הערבות הבנקאית, מכוח עסקת היסוד, לעומת זכותו של צד ג'.

התוצאה היא כיפסק הבוררות שאושר כפסק דין ביום 22/9/08 יתוקן באופן שבנק המזרחי טפחות בע"מ יצורף כנתבע מספר 2, פסק הדין שניתן, יישאר על כנו, טענת הבנק בדבר פירעון הערבות הבנקאית, נדחית, אין לבנק זכות קיזוז כנגד ערבות זו.

יש לציין כי על פסק הדין הוגש ערעור ל ביהמ"ש העליון ולביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, על להכרעה בערעור. בהחלטה מיום 20.05.09, קבעה כבוד השופטת וסרקרוג, כי כנגד העמדת בטוחה- נכס מקרקעין (בשווי המתאים) וכנגד חתימות שניים ממנהליה על התחייבות אישית להחזר הסכום, במידה ויתקבל הערעור אשר הוגש, יעוכב ביצועו של פסק הדין.

* "הכותב הינו הבעלים והמנהל של משרד עורכי דין המתמחה בייצוג והופעה בבתי משפט".

אין המאמר דלעיל מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.