ביהמ"ש קבל תביעתו של זיו אב כנגד צפריר וכנגד בנק אגוד תוך מתיחת ביקורת נוקבת על התנהלות הבנק אשר הפר את החובות החלות עליו עפ"י דין.

ביהמ"ש פסק סכומים בלתי מבוטלים בגין הפסד השתכרות ופגיעה במוניטין, וכן בגין נזק לא-ממוני (סבל נפשי ועגמת נפש).

*עו"ד טל בוטל-שפיס

3/3/13

ת"א 1201-06 זיו אב אמיר נ' צפריר יעקב ובנק איגוד

העובדות הצריכות:

ד"ר אמיר זיו^-אב, מהנדס בכיר וממציא בעל שם, הגיש תביעה לתשלום פיצויים בסך 7.5 מיליון ₪ נגד חברו ושותפו בעבר, מר יעקב צפריר (להלן: "צפריר") וכנגד בנק אגוד לישראל בע"מ (להלן: "הבנק").

יסודה של התביעה בהליך פלילי, שהתנהל נגד צפריר, וזיו-אב.

צפריר הורשע בהליך הפלילי בעבירות של קבלת דבר במרמה ובהשפעה בדרכי תרמית על שערו של נייר ערך. זיו^-אב הואשם, כי סייע למעשיו של צפריר בארבעה ימי מסחר, אגב שימוש בחשבון שהתנהל על שמו בבנק. ההליך בעניינו של זיו-אב הסתיים ללא הרשעה.

טענתו של זיו-אב, בקליפת אגוז, היא כי צפריר, שהיה חברו הטוב ושותפו העסקי, הונה והטעה אותו בנוגע למסחר עצמי במניות שביצע בהיקף נרחב, באמצעות חשבון שהתנהל על שמו בסניף בת^-ים של הבנק.

הבנק טוען, כי זיו-אב הסמיך את צפריר לפעול בשמו בחשבון שהתנהל על שמו, ולכן פעולותיו של צפריר מחייבות אף אותו.

ביום 1.7.94 הוקמה חברת זיו-אב הנדסה בע"מ (להלן: "זיו-אב בע"מ") אשר הינה בבעלות צפריר וזיו אב.

הצדדים הסכימו כי זיו-אב ישמש מנכ"ל זיו-אב בע"מ וצפריר ישמש מנהל העסקים הראשי.

הצדדים יצאו לדרך עסקית משותפת, כאשר הם מצפים לגרוף רווחים נאים מפעילותם בזיו-אב בע"מ,

בשנת 1995 החליט צפריר להנפיק את חברתו הפרטית - צפריר מהנדסים - בבורסה. ההנפקה הייתה אמורה לאפשר את הפעילות העסקית הנרחבת שקיוו לה הצדדים, כאשר צפריר היה מופקד על ביצוע ההנפקה בפועל ואילו זיו-אב היה אמור לרכוש מניות של צפריר מהנדסים. בהיותו חסר ניסיון וידע בשוק ההון, הוסכם כי את רכישת המניות יבצע עבורו צפריר, באמצעות חשבון הבנק שהתנהל על שם זיו-אב בבנק איגוד.

ניסיון ראשון להנפיק את החברה כשל, לכן החליט צפריר לבצע את ההנפקה בלא חיתום וללא יועץ הנפקה. בעקבות כישלון ההנפקה הראשונית, ערך צפריר עם מקורב שלו בני דמתי הסדר בלתי חוקי, מאחורי גבו של זיו-אב, בחודש ספטמבר 1995.

זיו-אב טוען, כי צפריר נהג בחוסר תום לב כלפיו כאשר המליץ לו לרכוש את מניות החברה בעת ההנפקה, בחודש ספטמבר 95', וכי לצורך מימון הרכישה נאלץ ליטול הלוואה אישית מבנק הפועלים בסך 420 אלף ₪.

בינואר 96', המליץ צפריר לזיו-אב לפתוח חשבון בסניף בת-ים של הבנק, כדי לרכוש מניות של צפריר מהנדסים, ולא גילה את אוזנו אודות ההסדר שאליו הגיע עם דמתי.

בהמ"ש קבע כי אינו מקבל את הטענה לפיה מעצם היותו של זיו-אב דירקטור בזיו-אב בע"מ ניתן להסיק כי ידע על הקשר שקשר צפריר עם דמתי או היה מעורב בו. נקבע כי מדובר במסקנה מרחיקת לכת, שלא הונחה שום תשתית עובדתית או משפטית לקבלתה, והיא עומדת גם בסתירה לאמור בהכרעת הדין.

בנוסף, ולמרות שזיו-אב לא ידע על ההסדר בין צפריר לבין דמתי, בהמ"ש לא קבל את טענתו, כי אילו ידע עליו לא היה קונה את המניות ולכן הוא זכאי להחזר כלל סכומי הרכישה. כלומר - נקבע כי זיו-אב ביקש ליהנות מההנפקה שיצאה לדרך באותה עת, ופתח במסע לרכישת מניות החברה. העובדה שבחר לממן את הרכישה מהלוואה שנטל מחשבונו בבנק הפועלים, ולאחר מכן באמצעות החשבון שפתח בעצתו של צפריר בסניף הבנק של בת-ים, היא עניינו הפרטי ואין לה נגיעה לקשר שקשר צפריר עם דמתי.

בהמ"ש קבע עוד כי המסקנה המתבקשת היא, כי רכישת המניות בשנים 95' ו-96', שבוצעה תחילה באמצעות ההלוואה ולאחר מכן באמצעות הבנק, הייתה מהלך שנעשה על דעתו של זיו-אב ובהסכמתו, ללא כל קשר להסדר שהושג עם דמתי.

בינואר 1996 פתח זיו-אב את החשבון בסניף בת-ים של הבנק והחל לרכוש באמצעותו מניות של צפריר מהנדסים. את החזקותיו במניות הגביל לסכום כולל של 1,358,272 ₪ .

זיו-אב לא הואשם לצדו של צפריר בעבירה של השפעה בדרכי תרמית על שערו של נייר ערך. כל המעשים החמורים שבוצעו במטרה לקבע את שער המניה, מיוחסים לצפריר לבדו. אמנם זיו-אב איפשר את רכישת המניות בארבע הזדמנויות שונות, אשר לגביהן נקבע כי פעל בעצימת עיניים, אך בשום מקום לא נאמר כי ידע או איפשר את מכלול הפעילות הפלילית בחשבונו, של רכישה ומכירת מניות במטרה לקבע את השער במשך 33 ימים. המסחר העצמי בוצע כל כולו על ידי צפריר, בדרכים מניפולטיביות ותוך הסתרת האמת מידיעתו של זיו-אב, שהיה מעונין במניות אך לא היה מודע לפעילות הפלילית.

זיו-אב טוען, כי צפריר מעל באמונו וניצל אותו, כאשר השתמש באישור בעל-פה שניתן לו (ללא ייפוי-כוח בכתב), לרכוש למענו מניות של צפריר מהנדסים, וזאת לצורך ביצוע פעולות פסולות של מסחר לקיבוע שער מניות. זיו-אב טוען עוד, כי צפריר והבנק לא טרחו לגלות לו דבר וחצי דבר על הפעילות שביצע צפריר בחשבונות של ארבעים עובדים אחרים, בסיועו של הבנק.

לזיו-אב יוחסה הידיעה על ארבע פעולות מכירה, שבגינן הועמד לדין בעבירה של סיוע למעשיו של צפריר. זיו-אב טען, כי איפשר את ביצוע הפעולות הללו מתוך מחשבה שצפריר פועל לטובתו ורוכש למענו את המניות כדי להגדיל את החזקותיו, ולא כדי לקבע את השער. טענה זו התקבלה בהליך הפלילי.

בהמ"ש קבע כי דפי החשבון של זיו-אב מלמדים, כי זמן מה לאחר כל פעולה של רכישת מניות, שמומנה מחשבונו בבנק, הועברו לחשבונו של זיו-אב סכומים שונים – לא בהכרח זהים לסכום הרכישה, אך דומים להם.

ראשית, יש בכך ללמד, כי זיו-אב לא היה מעוניין ברכישת המניות במחיר נמוך מהמחיר שקיבע צפריר באמצעות פעילותו בבורסה, מאחר שזכה לקבל תמורה מלאה להשקעתו, בדרך של בונוסים והטבות שנוספו למשכורתו. שנית, העובדה שזיו-אב ערך התחשבנות וקיבל את הכספים מהחברה מלמדת, כי הרכישות מומנו בסופו של יום מכספי זיו-אב בע"מ ולא מכספו הפרטי של התובע.

לאור האמור קבע בהמ"ש כי נזק לא נגרם בעקבות קיבוע השער ולזיו-אב לא נגרם חסרון כיס עקב הרכישות, שבוצעו בכספים שנמשכו מחשבונו.

בנוסף, החשבון על שם זיו-אב נפתח בהמלצתו של צפריר, שהכיר את עובדי הסניף והמליץ לפניו לנהל את פעילותו באותו מקום, כשהוא מתאר באוזניו את קשריו עם עובדי הסניף ועם מנהלו.

גב'רחל בן-עזרא, שהייתה מנהלת הסניף מספטמבר 95' עד מאי 96', אישרה כי צפריר היה הלקוח הגדול ביותר בסניף. צפריר סיפר לה שהוא עומד לצאת להנפקה, ולצורך רכישת ניירות ערך ביקש, בין היתר, להעניק הלוואות לכארבעים עובדים. גב' בן-עזרא העידה, כי במהלך ההנפקה נפתחו בסניף ארבעים חשבונות לעובדי צפריר מהנדסים. הבנק נתן לעובדים הלוואות לצורך רכישת המניות.

גב' בן-עזרא אישרה, כי הזכות לפעול בחשבון נתונה לבעל החשבון או למי שקיבל ייפוי-כוח כתוב מטעמו, אך במקרה זה לא ניתן שום ייפוי-כוח לצפריר או למי מטעמו לפעול בחשבונו של זיו-אב או בחשבונותיהם של העובדים האחרים. אף-על-פי-כן, על סמך ייפוי-כוח שנתן זיו-אב לצפריר בעל-פה ושלא הוכחש מצידו, ביצע צפריר שורה ארוכה של פעולות קנייה ומכירה של מניות בחשבונו של זיו-אב ובאלה של עובדים אחרים.

בעדותה בבית המשפט הודתה גב' בן-עזרא, כי מדובר בהתנהלות פסולה מצד הבנק.

היא אישרה כי מדובר בתקלה, אך כמנהלת הסניף הנחתה את מר כהן, שהחליף אותה, להמשיך בדרך פעולה זו.

באי-כוח התובע טוענים בסיכומים, כי זיו-אב אפשר לצפריר לפעול בחשבונו ללא ייפוי-כוח בכתב, אולם, לדבריו, הוא עשה זאת בשל האמון הרב שרחש לצפריר באותה עת, או מתוך מחשבה שגויה שצפריר פועל לטובתו, באופן חוקי. זיו-אב הוסיף, כי אילו ידע על אודות המסחר העצמי שביצע צפריר במניות החברה, לא היה מתיר זאת ולא היה נסחף לביצוע מעשים פליליים בחשבונו.

בהתייחס לבנק טוענים באי-כוח התובע, כי פעולותיו של צפריר בוצעו אגב הפרת חובת האמון מצד הבנק והחובה לשמור על זיו-אב כלקוח, וכי היה על הבנק להביא לידיעת זיו-אב שמתנהלת פעילות פלילית בחשבונו. לדבריהם, אין לתת לבנק להיבנות מאמונו של זיו-אב בצפריר, שכן חובת הבנק הייתה למנוע את המעשים שביצע צפריר בחשבונו.

בהמ"ש קבע כי המסקנה שמבקש הבנק להסיק, כי לא חלה עליו כל חובה כלפי זיו-אב, שהיה לקוחו, למנוע את המשך הפעילות בחשבון, גם לאחר שהתעורר בלב פקידי הבנק חשד כי מדובר בפעולות שנועדו לקבע שער של מניה – אינה נכונה ואף נדחית.

הבנק, כגורם מסחרי שהיה מודע לכך שהפעילות נועדה לקיבוע השער, היה אמור לסכל אותה, במיוחד כאשר היא מתבצעת ללא יפוי כוח בכתב בחשבונו של אחר, ונשלטת בידי לקוחו המוכר צפריר. במיוחד נכונים הדברים, לאור העובדה שמדובר בדפוס התנהגות, אשר נשנה גם בחשבונותיהם של ארבעים עובדים נוספים של החברה, ובוצע כל כולו בידי אותו צפריר.

בהמ"ש פסק כי המסקנה המתבקשת היא, כי השליטה בפועל בחשבונו של זיו-אב ובחשבונות העובדים, וכל הפעולות שבוצעו בהם לרכישת מניות ומכירתן, הייתה בידי צפריר. הלה ביצע את הפעולות בעצמו או על-ידי מזכירתו, זיוה קלייטמן, בידיעתו של הבנק ובסיועו. גם זיו-אב עצמו היה מודע לכך שצפריר פועל באופן נרחב בחשבונו, מוציא כספים ממנו לצורך רכישת מניות, ואלה הוחזרו לו לאחר מכן בהתחשבנות שנערכה ביניהם – אך כל זאת מבלי לדעת על הפעולות שבוצעו לצורך קיבוע השער, עקב העדר היצע מספיק.

זיו-אב טוען, כי לא היה בקיא במסחר המניות בשוק ההון ונתן אמון מלא בצפריר, מתוך תקווה שיפעל לטובתו, וכך נגרר להליך הפלילי ולקביעה כי איפשר, בעצימת עיניים, את ביצוע ארבע פעולות הרכישה בהליך הפלילי. באי-כוחו מכנים זאת "המשך התנהלותו המכוערת של צפריר כלפי זיו־אב בהליך הפלילי'' וטוענים, כי בית המשפט דחה בהליך הפלילי את טענתו של צפריר,שפעל כדי לרצות את זיו-אב.

צפריר הודה כי גרר את זיו-אב להליך הפלילי וטפל עליו אשמת שווא. צפריר הודה גם בעוול שגרם לזיו-אב. לאור הדברים הללו, קבל בהמ"ש את הטענה, כי אלמלא גרסתו השקרית של צפריר ברשות ניירות ערך, שבה העליל עליו כי היה מודע למעשים וידע את משמעותם, סביר ביותר כי זיו-אב לא היה עומד לדין כמסייע למעשיו ולא היה נדרש להתגונן במשך שנים בהליך הפלילי, או שהיה עולה בידיו לשכנע את התביעה לחזור בה מהאישום נגדו.

הבנק מצידו טוען, כי זיו-אב היה מודע לפעילות שנועדה לקבע את שער המניה ולשיטתו - מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. עוד טוען הבנק להשתק שיפוטי, וליתר דיוק, כי התובע מושתק מלטעון טענות הסותרות את הממצאים שנקבעו לגביו בהליך הפלילי. בהמ"ש קבע כי טענות אלה נכונות, רק בכל הנוגע לאותן ארבע פעולות שמצא בית המשפט לייחס לזיו-אב אשמה בהן בהליך הפלילי.

בהמ"ש העביר ביקורת על הבנק בקובעו כי "פרק העדויות זכה לדיון חמקני בסיכומי הבנק, תוך ניסיון להמעיט במשקלה של גרסת התובע, תחת הכותרת "טענות התובע כלפי הבנק מבוססות על רעיונות כלליים,חסרי פירוט ושגויים מיסודם''.

עוד נקבע, כי טענת הבנק שאם תתקבל גרסת התובע, יהפכו הבנקים שומרי-טף של לקוחותיהם, אינה יכולה להתקבל. כך נאמר - " אמנם הבנק אינו אפוטרופוס ללקוחותיו ואינו צריך לשמש בתפקיד זה (ע"א 7162/96 אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] (09.11.1998)), אך נקודת המוצא חייבת להיות חובת האמון וחובת הזהירות שהבנק חב כלפי לקוחו ".

בנוסף, לטענת הבנק, העובדה שזיו-אב שטח את טענותיו ביחסים שבינו לבין הבנק רק לאחר שנים רבות,יוצרת השתק ומניעות, שהם בבחינת מחסום לתביעתו. טענה זו נדונה לכישלון, לאור המסקנה אליה הגיע בית המשפט בהליך הפלילי, כי זיו-אב לא ידע על הפעילות הפלילית שביצע צפריר בחסות חשבונו, למעט ארבעת המקרים בהם עצם את עיניו. רק בעקבות הכרעת-הדין והעדויות שהובאו על הפעילות שאיפשר הבנק לצפריר לבצע גם בחשבונותיהם של ארבעים עובדים נוספים, נגלתה לזיו-אב התמונה במלואה, כמתואר בתביעתו. בהמ"ש קבע כי לא השתק ולא מניעות יש כאן, אלא אי-ידיעת העובדות, הנובעת מהעובדה שגם צפריר וגם הבנק לא מצאו לנכון לחשוף אותן לפני זיו-אב.

עוד נקבע, כי טענתו הנוספת של הבנק, כי במישור היחסים מולו הסכים זיו-אב לכל הפעולות שבוצעו בחשבונו, ולכל הפחות אישרר אותן בדיעבד, היא טענה בעלמא.

הבנק מוסיף וטוען, כי בהליך בוררות שהתנהל בין צפריר לבין זיו-אב, לאחר הגשת כתב האישום ובעיצומו של ההליך הפלילי, רכש זיו-אב מחצית ממניות החברה בסכום זעום של 500 אלף ש"ח, אשר אינו משקף את שווי החברה. הבנק סבור, כי המחיר הנמוך נקבע לאור טענותיו של זיו-אב, כי נגרם נזק לשמו הטוב ולכן הוא מושתק מהעלאת טענה זו בתביעתו.

זיו-אב אישר, כי טענותיו בכל הנוגע לפגיעה בשמו הטוב ולהשלכות ההליך הפלילי הובאו לפני הבורר, אך טען כי הבורר התעלם מכך בעת שקבע את שווי החברה. לעניין זה נקבע כי עיון בפסק הבורר אינו מלמד על התייחסות לפגיעה בשמו הטוב של זיו-אב. בנסיבות אלה דחה ביהמ"ש גם את טענת ההשתק הנסמכת על נימוק זה.

העוולות המיוחסות לנתבעים

כלפי צפריר - מעשיו ומחדליו הם בבחינת גזל, תרמית, נגישׂה רשלנות או הפרת חובה חקוקה, כמשמעותם בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועולים אף כדי חוסר תום לב במשא-ומתן או בקיום חוזה, לצד הטענה כי צפריר סיבך את זיו-אב בהליך פלילי שאיים לחרב את חייו.

כלפי הבנק - נטען, כי כתאגיד בנקאי הוא חב בחובת האמון, בחובת גילוי ללקוח ובחובת זהירות, בשל העובדה כי עובדיו היו ערים לאי-חוקיות מעשיו של צפריר, או למצער חשדו בכך, ולא טרחו להזהיר את זיו-אב במשך שנה ושלושה חודשים. עוד נטען כי העבירות הפליליות שעבר צפריר נעברו בחסות הבנק, תוך דריסה של כללי הבנקאות התקינים ברגל גסה, כדי לא להפסיד לקוח שהבנק חפץ ביקרו.

חובת הזהירות החלה על צפריר כלפי זיו-אב

בין זיו-אב לבין צפריר שררה מערכת יחסים חברית ועסקית.

מערכת היחסים ההדוקה שהייתה בין זיו-אב לבין צפריר, והעובדה שזיו-אב הותיר בידי צפריר את מלוא שיקול הדעת לגבי אופן ביצוע פעולות הרכישה, תוך מתן הזכות להשתמש בחשבון שנפתח על שמו בסניף הבנק, מקימות אף מקימות חובת זהירות קונקרטית, ואולי אף חובת זהירות מוגברת, של צפריר כלפי זיו-אב.

צפריר רכש את המניות לבקשתו של זיו-אב, שהיה מעונין להגדיל את אחזקותיו בחברה עד כדי 3%.הרכישות בוצעו בידיעתו של זיו-אב והכספים ששימשו למטרה זו הוחזרו לו, באמצעות בונוסים והטבות שנוספו לשכרו החודשי. אין לייחס לצפריר רשלנות או הפרת חובת זהירות כלפי זיו-אב בכל הנוגע לפעילות זו, שאף היטיבה עם זיו-אב.

חובת האמון וחובת הזהירות של בנק כלפי לקוחו

הפסיקה הרחיבה את היקף חובת האמון החלה על הבנקים בעשור האחרון. משמעות חובה זו, אשר ממנה נגזרות החובות האחרות, היא כי חלה על הבנק חובת גילוי מוגברת, חובת סודיות, חובת תום לב ועוד (ע"א 1304/91 טפחות – בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309 (1993) (להלן: "פרשת ליפרט"); ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573 (1994) ועוד). מערכת יחסי האמון המיוחדת בין בנק לבין לקוחו יוצרת ביניהם יחסי שכנות, ובכך מניחה את הבסיס להטלתה של חובת זהירות על הבנק כלפי הלקוח וכן חובת תום לב מוגברת.

שימוש בסמכויות או במידע באופן הפוגע באינטרס של הלקוח, בין במודע ובין במטרה לקדם את האינטרס של הבנק (או של לקוח מועדף אחר),מתוך יחס של אדישות כלפי טובת הלקוח, מצמיחה עילת תביעה שעניינה הפרת חובת האמון מצד הבנק (רות פלאטו-שנער, דיני בנקאות חובת האמון הבנקאית (2010), 69-70,להלן: "פלאטו-שנער").

חובת האמון מוצאת את ביטויה, בין היתר, בסעיפים 5-3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א –1981, שעניינם איסור הטעיה, איסור פגיעה לרבות ניצול מצוקה, וגילוי נאות (ע"א 3955/04 עו"ד רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [פורסם בנבו] (4.7.05)).בפסק הדין רע"א 9374/04 אי.אנד.ג'י מערכות מתקדמות למורה נהיגה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף רחובות [פורסם בנבו] (11.11.04), אף הובעה הדעה, כי "כדי להגן על הלקוח, שהוא למעשה צרכן שירותים, יש צורך בחיזוק מתמיד של הפיקוח על הבנקים באמצעות חקיקה ופיקוח בפועל, וכמובן בהגנת בית המשפט על הלקוחות".

בתי המשפט בישראל הטילו חובת אמון רחבה על הבנקים, בנוגע לכל סוגי הפעולות והעסקאות הבנקאיות, ואף הרחיקו גבולותיה של חובה זו לעבר מי שאינם מוגדרים כלקוחות "קלאסיים" של הבנק, כדוגמת ערבים (פרשת ליפרט) וצדדים שלישיים, כפי שציין בית המשפט העליון, בע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [פורסם בנבו] (7.7.08), שנכתב בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 621/97 פרי עץ חיים בע"מ נ' בנק הפועלים [פורסם בנבו] ( 7.3.06):

"תיאורית האמון הפכה לערך מרכזי בדיני הבנקאות שלנו. אם בעבר הוכרה חובת האמון רק כלפי לקוחות הבנק, כיום ניכרת מגמה ברורה של הרחבת החובה והחלתה גם כלפי זכאים נוספים, לרבות כלפי אלו הממשכנים נכס להבטחת חובות של אחר...".

חובת הזהירות של בנקים כלפי לקוחותיהם, במיוחד כאשר הבנק מוצא עצמו בניגוד עניינים בין לקוחות שונים, ברורה מאליה. במיוחד נכונים הדברים כאשר הבנק נקלע במודע ניגוד עניינים ויש לו אינטרס מובהק בהצלחתו של לקוח מסוים (צפריר במקרה שלנו), ולכן הוא מעלים עין מהבעיות והכשלים בהתנהגותו. סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), אוסר על הבנק "לעשות דבר העלול להטעות לקוח, בין במעשה או במחדל, בין בכתב או בעל פה, ובין בכל דרך אחרת, בכל עניין מהותי למתן השירות ללקוח". הסעיף פורש כמטיל על הבנק חובת גילוי יזומה של פרטים, בנוגע לטיב העסקה ולמהותה, למניעת הטעייתו של הלקוח: "אי גילוי כאמור, עלול להביא למסקנה כי הבנק הפר את חובתו על פי סעיף 3, אם יש באי הגילוי כדי להביא להטעיית הלקוח" כפי שנפסק בפרשת ליפרט (עמ'328).

הבנק הפר את חובת האמון וחובת הזהירות כלפי זיו-אב

הבנק ידע, כי מתן אפשרות לפעול בחשבונו של זיו-אב ללא יפוי כוח בכתב - היא אסורה. הבנק אף חשד באופי פעילותו של צפריר והחל בהליך של בדיקה פנימית וחיצונית על ידי פניה ליועצו המשפטי אלא שהבדיקה היתה חלקית ולא התייחסה ישירות לפעולות לקיבוע השער. הבנק לא העמיק את הבדיקה וחשדותיו לא הובאו לידיעתו של זיו-אב בשום שלב.

ככל שהדברים אמורים בחובתו הספציפית של הבנק, לברר אם קיים ייפוי-כוח ומה היקף ההרשאה שניתנה על-פיו, קבע בית המשפט העליון כי חלה על הבנק חובת זהירות לבדוק את ייפוי-הכוח, כאשר הדבר ניתן לבדיקה, כדי לוודא כי מיופה-הכוח אינו חורג מגדר ההרשאה שניתנה לו על-פיו (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס־דיסקונט בע"מ נ' פרוסט קוסטמן, פ"ד מז(5) 31 [1993]; ע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס–דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265 [1991]).

חובתו של בנק שלא לפעול על-פי ייפוי-כוח שבעל-פה היא ברורה וחד-משמעית. במיוחד אמורים הדברים כאשר פקידי הבנק ומנהליו ערים לחשש כי מבוצעת פעילות, החורגת מגדר ההרשאה וגובלת בפלילים בחשבונו של לקוח כלשהו. אין בעובדה שהבנק ערך בדיקה פנימית בראשית הדרך, כאשר צפריר החל לפעול בחשבונות של זיו-אב ושל עובדים אחרים, כדי להועיל לו מאחר שזו פסחה לגמרי על הפעולות הפליליות שביצע צפריר לקיבוע השער.

התנהגותו של זיו-אב ביחסים שבינו ובין צפריר וביחסיו עם הבנק, היינו העובדה שאיפשר לצפריר לפעול בחשבונו ללא ייפוי-כוח בכתב, אינה גורעת מחובת הזהירות או מחובת האמון החלה על הבנק כלפי זיו-אב, במיוחד כאשר הדברים יצאו מכלל שליטה.

בהמ"ש קבע, כי טענת הבנק כי מדובר במקרה קלסי של אשם תורם מצד זיו-אב, העולה בנסיבות העניין כדי מאה אחוז, מוטב היה לה שלא נטענה, לאור הממצאים והמסקנות החמורים בהכרעת הדין. העובדה שארבעים עובדים פתחו בו-זמנית חשבונות, ובכולם חזר ונשנה אותו דפוס התנהגות של צפריר, תחת חסותו של הבנק ותחת עיניהם הפקוחות של פקידיו, שוללת מכול וכול את טענת האשם התורם שהבנק מבקש להעלות כנגד זיו-אב ומחזקת את המסקנה, כי נפל קורבן למזימה שהגה צפריר, לעשות בחשבון כבשלו.

ראשי הנזק

בכתב התביעה המקורי, שהוגש ביום 13.02.06, נתבע סך העולה על 19 מיליון ש"ח, אשר לצורכי אגרה הועמד על סך 12 מיליון ש"ח. ביום 08.08.10 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה, ועתר להעמדת הסכום על 7,588,715 ₪ "בשל שינויים עובדתיים שחלו מאז הגשת התביעה והרצון להתאים את ראשי הנזק לסכום זה משיקולי אגרה".

א.פיצוי על הפסדי התובע בשל השקעתו במניות צפריר מהנדסים - בהמ"ש דחה את הדרישה לתשלום בגין ההפסדים הנטענים בשל ההשקעה במניות צפריר מהנדסים.

ב.פיצוי עבור תשלום שכר טרחת עורך-דין בהליך הפלילי - בהמ"ש קבע כי זיו-אב נאלץ לשאת בשכר טרחה בסכום משמעותי, בהתדיינות שנמשכה שנים בהליך הפלילי אליו נגרר לאותו הליך בעל-כורחו, עקב מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים. מכך, כי בהמ"ש קבל את הדרישה להחזר הסך של 1,481,862 ₪, נכון ליום הגשת התביעה בניכויים שפורטו בפסק הדין. בסופו של דבר נפסק כי יוחזר לתובע, בגין שכר הטרחה בהליך הפלילי – סך של 1,073,820 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

ג.פיצוי בעד הפסד השתכרות ופגיעה במוניטין - זיו-אב עותר לחיובם של הנתבעים בראש נזק זה בסך של 3,000,000 ₪. בהמ"ש קבע כי הונחה תשתית עובדתית מספקת לטענה, כי נגרמו לזיו-אב הפסדים כספיים עקב הפגיעה ביכולת השתכרותו והכתם שדבק במוניטין שלו, בעקבות ההליך הפלילי.

בנוסף, נקבע כי יש להעמיד את הפיצוי בגין הפסד השתכרות ופגיעה במוניטין על סך של 600,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה.

ד.פיצוי בעד נזק לא-ממוני - סבל נפשי ועגמת נפש שנגרמו בעקבות ההליך הפלילי. בהמ"ש קבע כי עגמת הנפש הכרוכה בניהולו של הליך פלילי אינה באה לידי ביטוי בראש הנזק הקודם, וכי התביעה לפיצוי בגינה בראש נזק נפרד אינה דרישה לכפל פיצוי. אמנם, העובדה שנבצר מזיו-אב למלא תפקידים ומשרות בעקבות כתב האישום שהוגש נגדו, קיבלה את ביטויה בפיצויים שנפסקו לזכותו בגין הפסד השתכרות ופגיעה במוניטין, אך אובדן האמון בצפריר, ואף בבנק, שאיפשר את הפעילות החמורה בחשבונו וגם בחשבונם של עובדים אחרים ועצם עיניו מפני הפליליות שהתלוותה אליה, מצדיקה פסיקת פיצויים בגין עגמת נפש כראש נזק נפרד. לכן נקבע כי זיו-אב זכאי לפיצוי מאת הנתבעים בגין עגמת נפש בסך של 100,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה.

לסיכום

הנתבעים חוייבו לשלם לתובע, יחד ולחוד, פיצויים כדלקמן:

בגין שכר טרחת עורך-דין בהליך הפלילי – 1,073,820 ₪.

בגין הפסד השתכרות ופגיעה במוניטין – 600,000 ₪ .

בגין נזק לא-ממוני – 100,000 ₪.

כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

נוסף על כך, נפסקו לטובת התובע הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 100,000 ₪.

התובע יוצג על ידי עוה"ד דוד ליבאי, עו"ד איריס בן גד ועו"ד ד"ר גיל עשת

* סקירת פסק הדין נערכה על ידי עו"ד טל בוטל-שפיס בעלת משרד עוה"ד בוטל-שפיס פריש המתמחה במשפט מסחרי - אזרחי ודיני בנקאות.

לצפייה בפרופיל משרד עו"ד וגישור בוטל-שפיס פריש לחץ לחץ : [כאן]