בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל 75 אחוזים מתביעת חברה, לקוחתו של בנק "יובנק" כנגד הבנק, בגין נזקים שנגרמו לחברה כתוצאה ממעילת עובדת החברה בכספיה, אשר התאפשרה בשל התרשלות הבנק והפרת חובותיו כלפי החברה.

* עו"ד הראל נוימן

2/3/2014

נפסק, כי הבנק התרשל בבדיקת חתימות מורשי החתימה על גבי שיקים אותם כיבד, ולא היה אמור לכבדן.

ולפיכך בית המשפט קבע כי, משהתברר כי החתימות זויפו, הבנק אשר חייב את חשבון לקוחו על אף היעדר הוראה של הלקוח לעשות כן, אמור לשאת בנזק שנגרם ללקוח.

בה בעת, נקבע כי מערכת היחסים החוזית מטילה חובות גם על הלקוח, ביניהן החובה לנקוט אמצעי זהירות מתאימים והחובה לבחון את החיובים השונים של חשבונו ולהתריע, כאשר חיוב כלשהו נראה כבלתי תואם את הוראותיו.

(ת"א) 1293/09 תא (מחוזי ת"א) אל שרד בע"מ נ' יובנק בע"מ

בפני כבוד השופטת דניה קרת מאיר

עובדות המקרה:

חברה, לקוחה של בנק, הגישה תביעה כספית כנגד הבנק בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה ממעילת עובדת החברה בכספיה, אשר, לטענת החברה, התאפשרה בשל התרשלות הבנק והפרת חובותיו כלפי החברה.

לטענת התובעת, ניתן היה לגלות בנקל על ידי הבנק את זיוף חתימות מורשי החתימה על גבי השיקים, שכן היו הבדלים ניכרים בין דוגמאות החתימה של מורשי החתימה אשר היו בידי הבנק, ובין האופן בו זויפו חתימותיהם על ידי העובדת.

התובעת טענה כי אילו פעל הבנק כנדרש, המעילה הייתה מתגלית באיבה, וניתן היה למנוע את מרבית הנזק שהסבה לחברה. לטענת התובעת, בכבדו את השיקים המזויפים הבנק פעל שלא במיומנות ובזהירות הראויים.

התובעת ייחסה לבנק התרשלות והפרה של חובת הזהירות המוגברת המוטלת עליו, וטענה כי הנזקים שנגרמו לה, נגרמו בשל התנהגותו הרשלנית של הבנק.

כמו כן, החברה טענה, כי הבנק הפר את התחייבותו החוזית כלפיה, לקיים את החוזה ביניהם במיומנות ובזהירות הראויים, ולבצע בחשבונה פעולות אך ורק על סמך הוראותיהם של מורשי החתימה מטעמה.

עוד נטען, כי לצד נזקי המעילה, הבנק גרם לתובעת גם לנזק רב למוניטין. התביעה הועמדה על סך של 6,279,058 ש"ח.

לטענת הבנק, לא נפל דופי בהתנהלותו, הוא לא הפר כל חובה חוזית שחלה עליו, אלא נהג בהתאם להתחייבויותיו וכפי שהיה בנק סביר נוהג בנסיבות העניין, ביחס לכל פעולה שבוצעה בחשבון התובעת.

הבנק ציין כי השיקים אינם בידיו שכן נמסרו, זמן רב לפני הגשת התביעה, למשטרת ישראל. בהקשר זה, ביקש הבנק לשמור לעצמו טענות בדבר היזק ראייתי.

הבנק טען כי לא הוכח כי השיקים זויפו או נמשכו שלא בידיעת התובעת, שלא בהסכמתה או שלא בהרשאתה.

עוד נטען, כי גם אילו השיקים זויפו, לא הייתה במעשיו-שלו משום התרשלות או הפרה של חובת זהירות, שכן הזיוף לא ניתן היה לגילוי בבדיקה סבירה. זאת, בין היתר, כיוון שחתימותיהם של מורשי החתימה השתנו לאורך השנים, וחתימותיהם האותנטיות בתקופת המעילה דמו דמיון רב לחתימות על גבי השיקים, אשר נטען להיותן מזויפות.

לטענת הבנק, התובעת – ולא הוא – התרשלה התרשלות רבתי ואף הפרה את התחייבויותיה החוזיות.

הבנק טען, כי החברה התרשלה כאשר לא בדקה את דפי החשבון שנשלחו לה באופן שוטף על ידי הבנק, ואשר תיעדו את כל הפעולות שנעשו בחשבון הבנק של התובעת, לרבות הפעולות שהיו כרוכות במעילה. אי בדיקת דפי החשבון על ידי התובעת, יצרה מצג לפיו התובעת מאשרת את האמור בהם – מצג עליו הסתמך הבנק ואשר בגינו נגרמו לבנק עצמו נזקים; עוד נטען, כי אי בדיקת דפי החשבון מהווה רשלנות מצד התובעת, וכן יוצרת לתובעת השתק ומניעות. בהמשך טען הבנק כי התובעת התרשלה גם בכך שכשלה בהפעלת מנגנוני פיקוח ובקרה פנימיים ולא נהגה כפי שעל חברה סבירה לנהוג. לטענת הבנק, העובדה שהמעילה הנטענת הייתה סדרתית, נמשכה זמן רב, באמצעות פעולות רבות ובהיקפים גדולים - מלמדת כי התנהלותה של העובדת הייתה בידיעת או בהרשאת התובעת, או לחלופין מלמדת כי התובעת היא האחראית לנזקים שלטענתה נגרמו לה, וכי יש לה אשם תורם בשיעור של 100%.

נוסף על כתב הגנתו, הגיש הבנק הודעה לצד שלישי כלפי העובדת ובני משפחתה (בניה, שהורשעו במסגרת ההליך הפלילי, וכן נגד בתה). הצדדים השלישיים לא התגוננו במסגרת ההליך, וניתן נגדם פסק דין כמבוקש בהודעה לצד שלישי, בכפוף לפסק הדין שיינתן בתיק העיקרי.

הוחלט:

בית המשפט קיבל כאמור את התביעה בשיעור של 75 אחוזים (לאחר הפחתת 25 אחוזים בגין רשלנותה התורמת של התובעת) וקבע כי היחסים בין הבנק ובין החברה הם יחסים חוזיים, וכי ביסוד הקשר בין הצדדים מצוי ההסכם שנחתם ביניהם. אשר קובע מנגנון למקרה של זיוף חתימותיהם של מורשי חתימה.

בפסק הדין קבע בית המשפט כי יישום מנגנון זה על המקרה מחייב הכרעה מקדמית בשתי שאלות עובדתיות:

- האם מדובר בהוראות מזויפות ?

- בהנחה שמדובר בהוראות מזויפות, האם החתימות המזויפות דמו דמיון סביר לדוגמאות החתימה, אם לאו ?

בית המשפט קבע כי לא היה מקום להעלות את הטענה כאילו חתימת העובדת על השיקים נעשתה בידיעת או בהרשאת מורשי החתימה.

נפסק, כי נקודת המוצא לדיון בשאלה היא כי המעילה התבצעה באמצעות זיוף העובדת את חתימות מורשי החתימה על גבי שיקים אותם כיבד הבנק, ולפיכך, יש לדון בשאלה אם החתימות נחזו להיות חתימות מורשי החתימה.

בית המשפט פסק, כי לנוכח העובדה כי את ההשוואה בין חתימה על גבי שיק לבין טופס דוגמאות החתימה אמור לערוך פקיד הבנק, ולא מומחה לכתבי יד, ונוכח העובדה כי הדבר אמור להיעשות ללא שימוש באמצעים מיוחדים, יש מקום להוסיף גם התרשמות ישירה של בית המשפט מרמת הדמיון או השוני בין החתימות המזויפות לבין דוגמאות החתימה.

החתימות המזויפות, אינן דומות לחתימות המופיעות על גבי טופס דוגמאות החתימה, אינן נחזות להיות חתימותיהם של מורשי החתימה, והבנק לא היה אמור לכבדן – ודאי שלא לפני בדיקה ווידוא עם מורשי החתימה או עם נציגים רלוונטיים אחרים של התובעת.

חיוב חשבונו של לקוח על יסוד שיק שזויף מקים ללקוח טענה בעילה שטרית. לכן, בית המשפט פסק, כי עמדת המוצא היא שהבנק, אשר חייב את חשבון לקוחו על אף היעדר הוראה של הלקוח לעשות כן, אמור לשאת בנזק שנגרם ללקוח.

עם זאת, נפסק כי היעדר קיומה של הצדקה שטרית לחיוב אינו חזות הכל. הקשר בין תאגיד בנקאי לבין לקוחו עשוי להצמיח עילות נוספות, אשר בגינן אפשר ונטל החיוב בשיק שזויף יוטל על צד זה או אחר.

בית המשפט קבע, כי העילה הראשונה הנובעת מהקשר בין הבנק והלקוח היא העילה החוזית. מערכת היחסים החוזית בין הבנק לבין לקוחו היא העומדת ביסודה של החובה המוטלת על הבנק לכבד שיק ולשלם, לפי האמור בו, סכום כסף לצד שלישי, תוך חיוב חשבונו של הלקוח – כחלק מחובתו לקיים את הוראותיו של הלקוח.

נקבע, כי אם זויף השיק, אין הבנק רשאי לחייב את חשבון הלקוח בגין פירעונו, שכן מלכתחילה לא הייתה זו הוראה של הלקוח. בה בעת, מערכת היחסים החוזית מטילה חובות גם על הלקוח, ביניהן החובה לנקוט אמצעי זהירות מתאימים והחובה לבחון את החיובים השונים של חשבונו ולהתריע, כאשר חיוב כלשהו נראה כבלתי תואם את הוראותיו.

בקרה כזו עשויה להביא לאיתור זיוף שיק. הפרת החובה עלולה להוביל להטלת האחריות לתוצאות הזיוף על הלקוח.

בית המשפט פסק, כי העילה השנייה הנובעת מהקשר בין הבנק והלקוח היא עילה נזיקית. הלכה מושרשת היא, כי הבנק חב חובת זהירות כלפי לקוחו.

לצד חובת הזהירות ורשלנותו האפשרית של הבנק, וכמו בהקשרה של העילה החוזית, גם העילה הנזיקית עשויה להטיל את האחריות לזיוף שיקים על הלקוח. הלקוח חב גם הוא בחובת זהירות כלפי הבנק; על כן, גם הלקוח עשוי לשאת בתוצאותיו של זיוף שיק, אם התרשל וברשלנותו גרם לבנק לנזק. הטלת האחריות על הלקוח יכול שתקום גם מכוח אשם תורם.

לכל הפחות, עשויה החובה המוטלת על הלקוח להניב מניעות והשתק, בגינם לא יוכל הלקוח לתבוע את הבנק בגין כיבוד שיק שזויף כמשוך מחשבונו.

בית המשפט קבע בפסיקתו, כי יש לדון בשני רכיבים של העילה הנזיקית: האם הבנק הפר את חובת הזהירות החלה עליו והתרשל בבדיקת השיקים, ואם כן – האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לחברה. בהקשר זה, ציין בית המשפט כי הפסיקה קבעה בעבר, כי בדיקת התאימה בין חתימות על שיקים לבין דוגמאות חתימה השמורות בבנק, מהווה ציפייה לגיטימית של הלקוח.

הבנק פעל בהתאם להערכת סיכון: הערכה זו שיקללה את עלות העסקת כוח אדם בבדיקת שיקים, למול התועלת הצפויה מהעסקתם, כלומר, מניעת התרחשות של זיוף בהיקפים משמעותיים, כפי שאירע במקרה זה.

בית המשפט אף מצא לנכון להדגיש, כי נראה כי כעניין שבשגרה, נמנע הבנק מהשוואת שיקים למול טופס דוגמאות החתימה, ובחר להסתפק בהסתמכות על זיכרונן של הפקידות בסניף. לפיכך, קבע ביהמ"ש, כי התנהלות זו נופלת מרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבנק סביר.

הבנק התרשל בהתנהלותו בבדיקת שיקים. הוא לא נהג כפי שקבע בעצמו שעליו לנהוג, ולא נהג במיומנות ובזהירות הראויים, כפי שבנק סביר היה נוהג. הטלת אחריות על הבנק בגדרה של העילה הנזיקית מחייבת, כאמור, קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות, לבין הנזק שנגרם לתובעת. על הקשר הסיבתי להיות עובדתי ומשפטי כאחד.

בהתאם לאמור לעיל, הגיע בית המשפט למסקנה כי אמנם, אפשר שהתרשלות הבנק לא היוותה את הגורם היחידי שתרם להתקיימות התנאים שאפשרו את ביצוע המעילה; אולם, נוכח הקביעה לפיה ניתן היה לגלות את זיוף החתימות באמצעים שהיה על הבנק להפעיל, מתחייבת המסקנה כי אלמלא הימנעות הבנק מבדיקת החתימות, ולו באמצעים בהם התחייב (כלפי התובעת) לנקוט ואשר עוגנו בנהליו הפנימיים – לא היה מתאפשר ביצוע המעילה.

יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי גם הימנעותה של החברה מפיקוח על כמות השיקים היוצאים מידיה, לקתה בפגם, שכן לא התאימה לאופייה החשבונאי של חשבון ריכוזי – אל מול הוצאת שיקים מבוזרת בין חברות הקבוצה. התנהלות החברה בפיקוח על העובדת ובפיקוח על השיקים שיצאו מחשבונה, לא הייתה סבירה, ולפיכך היא מקימה לה אשם תורם. העובדה כי מחשבונה נמשכו מאות שיקים, במשך כשנתיים ימים, מצביעה על כך שלא יתכן שכל האשם יוטל לפתחו של הבנק.

בית המשפט פסק, אפוא, כי בקביעה לפיה התרשלות הבנק היוותה סיבה בלעדיה אין לקרות הנזק – אין כדי לבטל את תרומת התנהלותה של החברה לקרות הנזק. היו כשלים מהותיים בפיקוחה של החברה על ניהול חשבונה ועל עובדת מחלקת הכספים שלה. לתרומה זו ראוי שיינתן משקל בחלוקת האחריות לנזק בין הצדדים, ולפיכך הועמדה חלוקת האחריות בין הצדדים כך שייוחס לחברה אשם תורם בשיעור של 25% מהנזק.

בהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה בפסק הדין, חויב בנק יובנק לשלם לתובעת על 75% אחריות הבנק ו- 25% אשם תורם של התובעת ביחסים לנזקים הבאים: סכום השיקים המזויפים שכובדו (קרן), ריבית, הצמדה וקנסות שנאלצה התובעת לשלם לשלטונות מע"מ, הפרשי ריבית והצמדה מיום פירעון כל שיק ועד ליום גילוי המעילה (28.11.06), סילוק המשכנתא שרבצה על דירת העובדת שהועברה לחברה.

נקבע כי האחריות לנזקים שנבעו מהוצאות חקירות פרטיות, כינוס נכסים וליווי משפטי היא של התובעת בלבד.

לאור התוצאה חייב בית המשפט את הבנק בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 60,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

את התובעת ייצג עוה"ד צ. פירון ממשרד מ. פירון ושות'

* סקירת פסק הדין נערכה על ידי עו"ד הראל נוימן, שותף במשרד עוה"ד נוימן-שלזינגר.

המשרד מתמחה בייצוג תובעים פרטיים כנגד גופים מוסדיים ועסקיים גדולים, לרבות ייצוג חייבי וערבי בנקים, ייצוג חברות וגופים עסקיים, וכן ייצוג נפגעים בנזיקין מול חברות ביטוח ורשויות, וייצוג עובדים מול מעסיקים.