ת"א (ת"א) 17486/07, בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מאיר (מקס) נוימן

לפעמים החתימה לא שלנו: חתימות מזוייפות ונהלי הבנקים

עו"ד אדי מאירי*

מבוא כללי

מאיר מקס נוימן (להלן: נוימן) חתם לכאורה יחד עם אחרים על ערבות לטובת חברה בשם פנינת ארבל בע"מ (להלן: החברה) בגין הלוואה שנטלה החברה מבנק לאומי. משלא עמדה החברה בתשלומיה לבנק לאומי הוגשה תביעה נגד החברה ונגד בעלי מניותיה ובתוכם נוימן. התביעה נגד החברה הוגשה כחייבת ואילו נגד בעלי המניות כערבים. כנגד החברה התקבל כבר פסק דין ואפילו נערך הסכם פשרה בין הבנק לבין חלק מבעלי המניות. מסיבות טכניות (הימצאותו של נוימן בחו"ל) התביעה נגד נוימן הופרדה, ובהליך הנדון עמד נוימן בפני תביעה בסך מליון ₪ כערב!

נוימן התייצב בפני בית המשפט ובפיו טענה אחת בלבד: חתימתו על כתב הערבות זויפה. הוא עצמו מעולם לא חתם על כתב ערבות או על מסמך אחר כלשהו הנוגע לחברה. זו הטענה שנבחנה על ידי בית המשפט, וכבר בראשית דבריו קבע בית המשפט את הכלל המנחה הבא: אם יוכח, שהחתימה אמיתית, אזי יחוייב נוימן לשלם את סכום התביעה.

מושכלות ראשונים: האישיות המשפטית הנפרדת של חברה וערבות

חברה היא אישיות משפטית נפרדת, כשרה לזכויות ולחובות בפני עצמה. המשמעות היא, שזכויות החברה אינן זכויות של בעלי מניותיה. כך גם חובותיה של החברה אינן חובות של בעלי מניותיה. זהו עיקרון בסיסי בדיני חברות, ורק במקרים נדירים "יורם מסך ההתאגדות" והאישיות המשפטית של החברה תאוחד עם זו של בעלי מניותיה.

לפיכך כאשר חברה חייבת כסף, החוב הוא שלה ולא של בעלי מניותיה. אלה אינם חייבים בעצמם את הכסף. למעשה זו הסיבה העיקרית, שבגינה מתאגדים אנשים תחת המבנה המשפטי של חברה.

אלא שגם הנושים מעוניינים להבטיח את עצמם. לכן במקרים רבים ידרשו נושים התחייבות אישית של בעלי המניות או לפחות ערבות שלהם לחיובי החברה. המשמעות: אם החברה לא תעמוד בהתחייבויותיה (למשל להחזיר הלוואה), ישלמו הערבים.

החשוב להדגיש הוא זה: במקרה בו הערב נתבע, הוא אינו נתבע מכוח החיוב אלא מכוח הערבות. החיוב הוא של החברה. אותו ניתן לחייב רק מכוח הערבות. אלא שערבות היא מעשה החייב להיעשות באופן מפורש. כלומר הנושה חייב להציג איזו ראיה מבוססת לכך, שאדם מסויים, שבעצמו אינו החייב (אפילו הוא נהנה מן הכספים באופן אישי!), צריך לשאת בחיובי החייב במקומו. במקרה של בנקים הדבר נעשה באמצעות החתמה על כתב ערבות, בו מתחייב האדם לשלם לבנק תשלומים כלשהם, שהלווה לא ביצע.

טענה לזיוף חתימה – על מי נטל השכנוע?

הכלל העקרוני, אשר התבסס בפסיקת בית המשפט העליון פשוט וברור: כאשר הלקוח טוען, שחתימתו בפני מסמכים של הבנק זויפה, נטל השכנוע נח על כתפיו של התובע, ובמקרה זה – הבנק. חתימתו של הערב על כתב הערבות היא מרכיב עובדתי יסודי בכתב התביעה, ולכן התובע הוא שנושא בנטל להוכיח עובדה זו, כשם שהוא נושא בנטל להוכיח כל עובדה אחרת בכתב התביעה.

בית המשפט הזכיר את ההלכה, שנפסקה בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, וציין את שלוש הדרכים להוכחת אמיתותה של החתימה:

1. בעדות ישירה, כלומר בהודאת הנתבע או בעדות של מי שהיה עד לחתימה. ויש להדגיש בענין זה: הכוונה לאדם, שיכול להצהיר, שהוא במו עיניו ראה את הנתבע חותם. במקרה כזה אין משמעות לצורת החתימה ולא להיותה זהה או דומה לחתימות אחרות של הערב.

2. בדרך של השוואת החתימה לחתימה אחרת של הנתבע, שלגביה יש ודאות שהיא אמיתית ושייכת לנתבע. דרך זו נתונה למעשה לעיניו של בית המשפט, כלומר השופט עצמו יביט בשתי החתימות ויקבע, אם הוא רואה בהן נקודות דמיון. זו אינה דרך המלך, ומי שהגיע למצב של ספק, נכון יעשה אם יבחר בדרך השלישית.

3. באמצעות השוואת החתימה לכתב היד או החתימה של הנתבע במקומות אחרים. הכוונה כאן לעדות של גרפולוג מומחה, אשר נתפסת כעדות מדעית, שבית המשפט רשאי (אך אינו חייב) להסתמך עליה.

הראיות שעמדו בפני בית המשפט

מטעם הבנק

פקיד מטעם הבנק העיד, שנוימן אכן חתם על כתב הערבות בפניו. אלא שעדותו לא נסמכה על זיכרון מפורש של מעמד החתימה (לענין זה הודה העד שאינו זוכר, שכן באופן טבעי אינו יכול לזכור אירוע בן כארבע עשרה שנים, כשלפניו ואחריו החתים על כל כך הרבה כתבי ערבות). העד מטעם הבנק הסביר, שבתחתית עמוד החתימה הופיעה חתימתו המאשרת, שזיהה את נוימן בפניו. העד מסר עדות בדבר השיטה הכללית להחתמת ערבים, והעיד, שאם חתימת האישור שלו מופיעה על המסמך, סימן שנוימן אכן חתם בפניו.

עוד העידו שני בעלי מניות אחרים, ערבים בעצמם, שנוימן התייצב יחד עם איתם בבנק וכולם יחד חתמו על כתב הערבות, כולל נוימן. יש לציין, שאותם בעלי מניות היו בעלי ענין מובהק, כיון שהגיעו להסדר פשרה עם הבנק, שהתבסס בין היתר על המשך הגביה מנוימן.

בנוסף הביא הבנק גרפולוגית מומחית מטענו, אשר חיוותה דעתה, שהחתימה היא אכן חתימתו של נוימן.

מטעם נוימן

נוימן טען להגנתו, שלא רק חתימתו על כתב הערבות זויפה, אלא גם חתימות אחרות שלו זויפו. באופן מיוחד ציין נוימן, שהחתימות, שמולן השוותה הגרפולוגית מטעם הבנק את חתימתו, אינן שלו כלל. כלומר לטענת נוימן, אין שום ערך לבדיקת הגרפולוגית מטעם הבנק, כיון שהיא בסך הכל השוותה חתימה מזוייפת אחת עם חתימות מזוייפות נוספות.

נוימן הראה, שאחד מבעלי המניות, שהעיד שנכח עם נוימן במעמד החתימה הכיר אותו רק כשנה לאחר מכן. בין היתר הביא נוימן מסמך חשוב, בו אישר אחד מבעלי המניות שהעידו נגדו, שאכן רק שניים מבעלי המניות בחברה היו חתומים על כתב הערבות, והאחרים לא. למעשה אותו מכתב היה פניה לנוימן שיגיע לחתום.

נוימן הביא גרפולוג מומחה מטעמו, אשר הישווה את החתימה על כתב הערבות לחתימות אחרות של נוימן, ואישר שהחתימה אינה של נוימן.

בין היתר הביא נוימן לידיעת בית המשפט עובדה מעניינת מאד: בדרכונו (נוימן חי בדרום אפריקה ומבקר בארץ רק לעיתים) רשום השם מקס נוימן, ואילו החתימה נחזית להיות של מאיר נוימן. נוימן העיד, שחבריו קוראים לו מאיר, אך שמו הרשמי בדרכון היה מקס.

מה משמעות הדבר לענייננו? נבהיר: נניח ששמואל ידוע בפי כל בשם שמוליק. איש לא קרא לו "שמואל" כבר 30 שנה. למרות זאת, כאשר הוא מגיע לבנק וחותם על מסמך כלשהו, השם שיירשם שם יהיה שמואל. זהו שמו הרשמי. רק על פי שם זה תוך השוואה לתעודת הזהות או תעודה מזהה אחרת שבידו, ניתן לוודא את זהותו. למעשה פקיד הבנק בתיק זה הודה, שאכן כך נעשה, ושאילו היה מופיע בפניו אדם בעל שם מסויים, אך בתעודת הזהות שלו היה מופיע שם אחר, לא היה מאשר את חתימתו.

והנה במקרה זה אושר השם "מאיר" למרות הרישום "מקס" בדרכון. הדבר הביא את בית המשפט לתת אמון בגירסתו של נוימן, בפרט שממילא פקיד הבנק הודה, שאינו זוכר באופן מפורש את מעמד החתימה.

בניתוח שתי חוות הדעת העדיף בית המשפט את חוות דעתו של הגרפולוג מטעם נוימן, בעיקר משום שחוות הדעת של הגרפולוגית מטעם הבנק נשענה על עובדות שגויות – כאמור היא השוותה חתימה מוכחשת אחת לחתימות מוכחשות נוספות. כמו כן היא לא בדקה חתימות מקוריות אלא צילומים, דבר הפוגע במהימנות הממצאים.

נזק ראייתי

נוימן לא יכול היה להביא את דרכונו הישן כדי להוכיח, ששמו בדרכון היה מקס, מפני שלטענתו הוא נלקח בדרום אפריקה כשהנפיק דרכון חדש. הוא גם לא יכול היה להביא אישור ממשטרת הגבולות, שכלל לא נכח בארץ במועד החתימה הנטען, כיון שמדובר בשנת 1997 ומדינת ישראל אינה מחזיקה כבר במידע הזה.

הבנק ניסה לטעון שאי הבאת הראיות האלה פועל לרעת נוימן. בית המשפט קבע את ההיפך בדיוק: העיכוב בהגשת התביעה התביעה הוגשה באופן מקורי כ-10 שנים לאחר החתימה על הערבות ומועד אי ההחזר) היא שגרמה לבעיות בהוכחה, ועל כן הנזק הראייתי נגרם על ידי הבנק.

בסיכומו של דבר התביעה נדחתה ובנק לאומי חוייב בהוצאות ושכר טרחה בסכום גבוה – 40,000 ₪.

סיכום

גם כאשר הבנק טוען, שיש בידיו כל המסמכים הנכונים, אין לקבל את הדין כגזירה משמים. הבנק טועה, מאבד מסמכים, ולפעמים אפילו לא ברור מה קרה במעמד "החתימה" (כך למשל במקרה זה, משמעותו הנילווית של פסק הדין היא, שהבנק היה שותף לזיוף חתימתו של הנתבע). כל אלה פועלים לחובתו של הבנק. הוא הנושא בנטל ההוכחה, ואם ייכשל מלהוכיח – תידחה תביעתו.

כל אימת שהבנק – או גופים אחרים – טוענים ש"חתמנו" על מסמך כזה או אחר ודורשים מאיתנו דבר מה על בסיס אותו מסמך, הדבר הראשון שיש לעשות הוא לדרוש את המסמך, ללמוד אותו ולבדוק בדיוק על מה חתמנו, אם בכלל חתמנו.

כמובן, הדבר הנכון ביותר לעשות הוא לדרוש עותק של המסמכים שעליהם חתמנו כבר במעמד החתימה, וכך נוכל לדעת בוודאות, שהבנק לא יוכל להציג מסמכים סותרים.

ובשורה התחתונה – לא בושה להיאבק בבנקים.

פורסם באתר מ.א. בקרה וניהול בע"מ בתאריך 31/8/2011

* עו"ד אדי מאירי – בעל רשיון לעריכת דין בישראל ובניו יורק. עוסק בליטיגציה מסחרית ובייעוץ בדין האמריקאי.

לצפיה בפרופיל משרדו של עו"ד אדי מאירי לחץ: [כאן]