ביהמ"ש המחוזי מרכז פסק כי הבנק הבינלאומי יפצה סוחר יהלומים

ב 560,449$ !!

* עו"ד טל בוטל-שפיס

28/11/12

ת"א 22341-09-10 פבוש נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ורחל כגן

כבוד הש' פרופ' גרוסקופף קבע לאחרונה בפסק דינו המנומק, והמפורט כי הבנק הבינלאומי ונושאת התפקיד בו - מנהלת סניף בורסת היהלומים בבנק - הטעו במכוון את התובע, אשר הינו סוחר יהלומים, במסירת מידע כוזב ביודעין בדבר איתנותה של חברה עימה בקש להתקשר בהתקשרות עסקית למכירת יהלומים באשראי, וזאת למרות שמצבה הכלכלי היה רע.

הנזק שנגרם לתובע בעקבות מעשה התרמית של הנתבעים הוא הפסד תמורת העסקה בסך של 560,449$.

כבוד הש' גרוסקופף בקר בחריפות את התנהלות הבנק הבינלאומי ומנהלת הסניף, וכינה אותה כהתנהלות חריגה אשר אינה עומדת באמות המידה, הנהלים, והחובות אליהם מחויבים הבנק ונושאי התפקידים מטעמו.

הצדדים הרלוונטיים:

התובע הינו סוחר יהלומים וותיק ומנוסה.

חברת אי.וי.דיאמונדס קומפני בע"מ הינה החברה עימה התקשר התובע בשנת 2000 בעסקה למכירת יהלומים בהיקף של 560,449$ .

הנתבע 1 הינו הבנק הבינלאומי בו ניהלה החברה אי.וי. דיאמונדס את עסקיה.

הנתבעת 2 הינה רחל כגן אשר היתה בעיתו מנהלת סניף בורסת היהלומים בבנק הבינלאומי.

העובדות הצריכות:

בתחילת 5/00 סוכם בין התובע לבין חב' אי. וי דיאמונדס - באמצעות מנהלה מר איינהורן - על ביצוע עסקת יהלומים.

התובע פנה באמצעות פקיד הבנק שלו לסניף בנק הבינלאומי- הבנק של חב' אי.וי דיאמונדס - כדי לברר ולבדוק מהו מצבה הכלכלי של החברה והאם חברה יציבה כלכלית אם לאו. הבנק הבינלאומי מסר לפקיד הבנק מידע, לפיו מצבה של החברה יציב, וכי חשבונותיה מתנהלים במסגרת האשראי המאושרת.

לאור מצג זה של הבנק הבינלאומי, ובתאריך 4/5/00, נכרתה עסקת מכר יהלומים בין התובע לבין החברה בסכום של 560,449$, אשר שולמו בשני שיקים. שיקים אלו חוללו בהיעדר כיסוי.

התובע טען, כי עד לשנת 2009 לא חשד כי ישנה אפשרות לתבוע את הבנק הבינלאומי ואף סרב להצטרף לתביעות של סוחרים אחרים אשר תבעו את החברה.

הדברים השתנו, עת בתאריך 4/3/09 ניתן פס"ד בעניין קרונפלד (ת.א. (מרכז) 5764-08-07 קרונפלד יהלומים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ במסגרתו נקבע, כי הבנק מסר מצגי שווא כאילו ומצבה הכלכלי של החברה טוב ויציב, וגרם לפונים אליו לבצע עם החברה עסקאות יהלומים בסכומים גבוהים. ביהמ"ש קבע בעניין זה, כי המצג שנעשה על ידי הבנק היה מצג שווא רשלני, ומשכך חוייב הבנק והמנהלת כגן לשלם לתובעים השונים את סכומי השקים שחוללו.

התובע טען עוד, כי רק לאחר מתן פסה"ד בעניין הנ"ל הבין, כי חילול השקים של החברה הינו תוצאה של התנהלות חריגה ופסולה של הבנק ומנהלת הסניף.

נוכח האמור הוגשה על ידו תביעה ב 9/10 יותר מ - 10 שנים לאחר חילול שני השקים שניתנו על ידי החברה, בעסקת מכר היהלומים.

טענתו של התובע הינה, כי נפל קורבן לתרמית מצד הבנק ונושאת התפקיד בו - מנהלת הסניף - גב' כגן.

תרמית הבנק:

לטענת התובע - הנתבעים היו מודעים למצב הכלכלי הקשה בו היתה מצויה חברת אי.וי.דיאמונדס, ולמרות זאת - ובמודע - מסרו הנתבעים מצגי שווא כאילו והחברה מצויה במצב טוב ואיתן, ואף עודדו אותה לבצע עסקאות רכש שונות (של יהלומים), וזאת כנגד אשראי ספקים אשר הגדיל את מצבת הבטחונות לבנק.

לאור האמור, החברה הצליחה להגדיל את מצבת היהלומים שברשותה, ובתחילת 6/00 החזיקה במלאי גדול שנקנה כנגד שקים מעותדים.

ב 5/6/00 התקיימה פגישה בין מנהל חברת אי.וי. דיאמונדס, קרובי משפחה של אשתו, ומנהלת הבנק, כגן. בפגישה, מנהלת הבנק אילצה את בני המשפחה לקנות את היהלומים שברשות החברה בסכום של 3,000,000$. כספים אלו הוזרמו לבנק לכיסוי חובות החברה. מייד לאחר הזרמת הכספים התקבלו - לאלתר - החלטות גורליות של הבנק : סגירת חשבון החברה, וסרוב גורף לכבד שקים שהוצאו על ידה. כך הצליחו הנתבעים "לגלגל" את חריגות האשראי שהיו בחשבון החברה על סוחרי יהלומים תמימים ולרבות על התובע.

התנהלות פסולה זו של הבנק הביאה לקריסת חברת אי.וי. דיאמונדס.

טענות הצדדים:

טענות התובע:

1. הקביעות העובדתיות שנקבעו בעניין קרונפלד רלוונטיות לתביעה מכוח השתק פלוגתא. הקביעות הן: יהלומנים נוהגים לערוך בירור אשראי בטרם ביצוע עסקת יהלומים משמעותית; עובדות המתייחסות לטענת התרמית-חשבון החברה היה חשבון בהשגחה מיוחדת, שהיה בחריגות גבוהות ממסגרת האשראי, החשבון היה ללא בטחונות מ 12/99, הבנק ידע על מצב זה ולמרות זאת אשר עסקאות יהלומים כדי להגדיל את מצבת הבטחונות אצלו, הבנק תכנן לסגור את החשבון של החברה לאחר שיצליח לממש בטחונות.

2. מתקיימים יסודות עוולת התרמית:

- הנתבעים הציגו בפני התובע מצג שווא ומסרו עובדות כוזבות, וזאת במסגרת הבירור שערך התובע לפני ביצוע העסקה.

- תרמית מכוונת - הבנק ידע על מצבה הפיננסי הלא תקין של החברה ומסר ביודעין מידע כוזב.הבנק ניהל את חשבון החברה בתרמית וגרם - בין היתר - לקריסתה במועד שבחר כי הינו המתאים עבורו.

- הבנק פעל מתוך כוונה שהתובע יוטעה ע"י המצג ויסתמך עליו.

- לתובע נגרמו נזקים והפסדים שכן מכר יהלומים בשווי של כחצי מיליון דולר, והשקים שניתנו תחתם לא כובדו.

טענות הנתבעים:

1. קביעות ביהמ"ש בעניין קרונפלד אינן קבילות במקרה זה. כלל השתק הפלוגתא (אשר רק מכוחו ממצאים עובדתיים שנקבעו במשפט יהיו קבילים במשפט אחר) אינו מתקיים בענייננו מאחר ומתקיים השתק דיוני ועקרון ההדדיות: התובע מושתק מלהעלות את טענת השתק הפלוגתא שכן לא העלה אותה בהזדמנות הראשונה (כפי שאמור לעשות); עקרון ההדדיות- זר להליך אינו יכול ליהנות מהיתרונות הדיוניים שמצמיחה הכרעה שיפוטית קודמת כחרב (רק כמגן).

2. לדחות התביעה מחמת שיהוי או התיישנות.

3. לא מולאה דרישת הכתב העומדת בבסיס עוולת התרמית - לדחות את טענת התרמית.

4. לא הוכח כי התקיימה שיחה במסגרתה הבנק מסר מידע חיובי ביחס למצבה הפיננסי של החברה.

5. גם אם התקיימה שיחה עם הבנק לבירור המצב של החברה הרי שלכל היותר נמסר מידע לפיו החברה עומדת (נכון לתחילת 5/00) בהתחייבויותיה וכי היו לה עסקאות בשווי דומה. התובע לא הוכיח כוונה להציג מצג שווא. דף החשבון של החברה ביום מסירת המידע ומועד ביצוע העסקה העיד כי מצבה היה טוב ולא היה קושי בחשבון. הבנק אינו מוסר - בשיחות מסוג זה - מידע הכולל פרוט האם החשבון בהשגחה והאם יש קושי בתזרים המזומנים.

דיון והכרעה:

ביהמ"ש התמודד עם השאלות הפרוצדוראליות שהועלו:

התיישנות - ביהמ"ש לא קיבל את הנטען בעניין זה וקבע, כי התובע בסס את תביעתו על עילת התרמית - על כל המשתמע מכך - הן לעניין דין ההתיישנות והן לעניין נטלי ההוכחה:

עפ"י סע' 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ביחס לתביעות תרמית, מרוץ ההתיישנות אינו נמנה מהיום בו בוצעה התרמית על ידי הנתבע אלא מ "היום שבו נודעה התרמית או האונאה". בנוסף, בתביעה שעילתה תרמית נדרשת ידיעה ממשית וסובייקטיבית של התובע אודות העובדות היוצרות את התרמית, על מנת להביא לפתיחת מרוץ ההתיישנות.

ביהמ"ש קבע, כי עדותו של התובע, לפיה נודע לו לראשונה על מכלול העובדות המבססות את טענת התרמית רק עם מתן פסה"ד בעניין קרונפלד, אמינה עליו. לאמור - עד ל 2/09 התובע לא ראה בבנק אחראי להפסדיו/נזקיו ולקריסת החברה אי.וי. דיאמונדס. בנוסף, ביהמ"ש התרשם מעדותו האמינה של התובע לפיה במשך כל השנים שחלפו, ומאחר ולא חיפש אשמים בהפסדיו, ומאחר והינו יהלומן ואיש עסקים ותיק, ידע כי עיסוקו כרוך בסיכונים, ולא סבר כי ממי להיפרע, ובוודאי לא האמין כי יד הבנק היתה במעל.

האם קיימת דרישה כי המצג שעל בסיסו נטענת תרמית ייעשה בכתב?

להזכיר-הנתבעים טענו, כי מאחר ואין טענה שמצג הנתבעים נעשה בכתב, הרי שלא ניתן לטעון כנגדם טענת תרמית - הנתבעים התבססו על סע' 57 לפקודת הנזיקין.

ביהמ"ש דחה טענה זו בקובעו, כי הוראת הסעיף הינה נטע זר בספר החוקים הישראלי וכן הוראה זו הינה בבחינת "אות מתה". בנוסף, גם אם נותנים להוראה משמעות כלשהיא, לא היה בה בכדי למנוע את הגשת התביעה המייחסת לנתבעים תרמית באמצעות עוולת הרשלנות - אשר איננה כפופה להוראה זו.

השתק פלוגתא:

כעיקרון - כלל זה מחמת מעשה בית דין מונע מבעלי הדין וחליפיהם וממי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי קרבה משפטית עם אחד מבעלי הדין לשוב ולהתדיין בעילת תביעה/פלוגתא שהוכרעה לגופו של עניין בפסק דין סופי. תכלית הכלל הינה למנוע ממי שניתן לו יומו בביהמ"ש לשוב ולפנות באותו עניין לצד השני ולביהמ"ש.

ביהמ"ש קבע, כי השימוש בטענת השתק פלוגתא מעורר קושי. טענת השתק פלוגתא לא הועלתה בהזדמנות הראשונה כפי שנדרש. שנית, הצדדים להתדיינויות בתיק דנן והצדדים בעניין קרונפלד אינם אותם צדדים. הנתבעים זהים, ואולם התובעים אינם אותם תובעים. נשאלת השאלה האם במצב דברים כזה ניתן לחרוג מעקרון ההדדיות ולאפשר טענת השתק כנגד הצד שכבר ניתן לו יומו בביהמ"ש - סוגיה זו לא הוכרעה ונותרה בצריך עיון.

נטל ההוכחה של טענת התרמית:

קיימת מחלוקת בפסיקה מהו רף ההוכחה הנדרש להוכחת עוולת התרמית. ביהמ"ש לא מצא צורך לנקוט עמדה במחלוקת זו. לדעת ביהמ"ש, אף אם יוחמר עם התובע הרי שהוא עמד בנטל זה לצורך הוכחת טענת התרמית.

טענת התרמית:

עוולת התרמית מוגדרת בסעיף 56 לפק' הנזיקין.

ביהמ"ש בחן האם כל חמשת יסודות עוולת התרמית מתקיימים - יצירת מצג כוזב, היעדר אמונה של הנתבע - יוצר המצג - באמיתותו, כוונה שהתובע יוטעה ויפעל בהסתמך על המצג, פעולת התובע על יסוד המצג, נזק ממון שנגרם לתובע בעקבות המצג הכוזב.

1. מסמך כוזב - ביהמ"ש לא קיבל את טענת הנתבעים וקבע, כי דבר קיומה של השיחה עם הבנק הוכח במידת ההוכחה הנדרשת, וכך גם העובדה, כי המידע שנמסר במהלכה יצר רושם מטעה בדבר מצבה הכלכלי של החברה. ביהמ"ש קבע, כי לא יכול להיות ספק כי נכון ליום 4/5/00 לא יכול היה הבנק למסור מידע חיובי ביחס לאיתנותה הפיננסית של החברה, וכי ככל שמסר מידע זה, הרי שהוא אשם במסירת מידע כוזב. כך נאמר עוד, כי בנק אינו חייב למסור מידע שכזה ואולם אם הינו בוחר למסור מידע הרי שהינו מחוייב למסור מידע אמיתי ומהימן דבר אשר לא קרה בענייננו.

2. היעדר אמונה מצד הבנק באמינות המצג - ביהמ"ש התרשם מעדותה של רחל כגן - הנתבעת 2 - כעדות מבולבלת, רצופה בשינויי גרסאות, וקבע כי הינה בלתי מהימנה. נקבע כי זמן ניכר לפני 5/00 היה ידוע לנתבעים, כי מצבה של החברה בעייתי מאד. ביהמ"ש קבע, כי חובתו של הבנק כלפי צדדי ג' אינה מאפשרת לו למסור להם מצג כאילו ומצב החברה טוב מבחינה כלכלית. נקבע עוד כי לא ייתכן כי הנתבעים האמינו בתום לב באמינות המצג שיצרו.

3. כוונה שהתובע יפעל עפ"י המצג - חזקה על בנק המוסר מידע במסגרת בדיקת איתנות פיננסית מידע חיובי על מצבו הכלכלי של לקוח, כי הוא יודע ומעוניין שמבקש המידע יפעל בהסתמך על אותו המידע. כשמוכח, כי בנק מסר ביודעין מידע כוזב קמה חזקה, כי הבנק פעל מתוך כוונה שמקבל המידע יפעל בהסתמך על מידע זה, וזאת אף באותם המיקרים בהם האינטרס היחידי של הבנק במסירת המידע הוא טובת הלקוח.

במקרה זה הוכח, כי לבנק היה אינטרס עצמי במסירת המידע הכוזב, וכי אינטרס זה הוא שהניע אותו לפעול בדרך בה פעל.

ביהמ"ש קבע עוד, כי ההחלטה על כך שבדעת הבנק לסגור את חשבון הבנק של החברה מייד לכשיצליח להביא למימוש הביטחונות לא התקבלה באופן ספונטני בתחילת 6/00 אלא הייתה החלטה שהתגבשה במהלך החודשים לפני. רק כך ניתן להסביר את העובדה שלמרות שהבנק ידע על מצב איתנותה הפיננסית של החברה הוא המשיך למסור מידע חיובי על מצבה הכלכלי של החברה, ונמנע מלנקוט בפעולות שימנעו ממנה ביצוע עסקאות נוספות.

ביהמ"ש קבע, כי מהראיות שהובאו בפניו "מצטיירת תמונה קשה, לפיה מספר חודשים לפני יוני 2000 ... היה ברור לגב' כגן ולבנק כי קיימת בעיה בחשבון הרוכשת (החברה-ט.ב.ש.) למרות זאת, ובניגוד לחובות הגילוי המוטלות עליו, המשיך הבנק לספק מידע חיובי לצדדים שלישיים, ובכללם התובע, בדבר מצבה הכלכלי של הרוכשת (החברה-ט.ב.ש). בעשותו כן, בקש הבנק לאפשר לרוכשת להמשיך בעסקיה, עד שיתאפשר לבנק להקטין את סיכוני האשראי שלו, באמצעות מימוש היהלומים שהופקדו בידיו כבטחונות. לאור כל זאת אין ספק כי הוכחה כוונת תרמית מצד הנתבעים".

4. התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו-ביהמ"ש קבע, כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך כי לו היה התובע - כיהלומן סביר - מקבל מהבנק מידע שלילי על מצבה הפיננסי של החברה היה נמנע מלעשות את עסקת היהלומים. התובע לא היה מגדיל את חשיפתו מול החברה.

5. התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך המצג השקרי- התובע הצהיר - עניין שלא נסתר - כי לא קיבל את תמורת השקים. ביהמ"ש קבל את עדותו של התובע וקבע, כי הינה אמינה עליו. מכאן נקבע, כי נגרם לתובע נזק בגובה הפסד תמורת השקים בגין המצג הכוזב שהציגו הנתבעים.

סיכום:

ביהמ"ש בקר בחריפות את התנהלותם הפסולה של הבנק ומנהלת הסניף - הגב' כגן - וקבע כי הנתבעים הטעו במכוון את התובע בכך שמסרו מידע כוזב ביודעין בדבר איתנותה הפיננסי של החברה. הנזק שנגרם לתובע עקב מעשה התרמית הוא הפסד תמורת העסקה בסך של 560,449$.

התובע זכאי לפיצוי מהנתבעים בגין נזק זה. ביהמ"ש ראה בחומרה רבה את התנהגות הבנק ומנהלת הסניף ואף פסק, כי תוצמד לסכום זה רבית עפ"י תקנות פסיקת רבית והצמדה החל מיום חילול השקים (6/00) וכי אין מקום - בנסיבות החמורות הללו - להפחית את חיוב הרבית (בשל עיתוי הגשת התביעה).

ביהמ"ש פסק הוצאות בגין שכ"ט עורכי דינו של התובע בסך של 300,000 ש"ח.

את התובע ייצג עו"ד שי צוקרמן.

* סקירת פסק הדין נערכה על ידי עו"ד טל בוטל-שפיס בעלת משרד עוה"ד בוטל-שפיס פריש המתמחה במשפט מסחרי - אזרחי ודיני בנקאות.

לצפייה בפרופיל משרד עו"ד וגישור בוטל-שפיס פריש לחץ לחץ : [כאן]