אי גילוי לערבה בבואה לחתום על ערבות להלוואה שניה, כי אותם לווים אינם עומדים בהתחייבויותיהם לפרעון ההלוואה הראשונה, מהווה הטעיה אסורה מצד הבנק, בעניין מהותי, אשר תוצאתה ביטול שיעבוד על דירה בכל הנוגע לערבות על ההלוואה השניה.

עו"ד הראל נוימן *

9/9/12

תמצית פסק דין של בית המשפט העליון, בשבתו כערכאת ערעור על בית המשפט המחוזי, הרואה באי גילוי פרטים לערב הבא לחתום על ערבות להלוואה שניה לצורך רכישת דירה, הטעיה אסורה מצדו של הבנק, אשר תוצאתה ביטול השיעבוד השני על הדירה.

עא 4525/09 שערי שמיים הר הזיתים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ

בפני הרכב השופטים:

כבוד המשנה לנשיא (בדימ') השופט אליעזר ריבלין

כבוד השופט ח' מלצר

כבוד השופט נ' הנדל

עובדות המקרה:

אל ביהמ"ש העליון הוגש ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, אשר דחה את תביעתם של המערערים למתן סעד הצהרתי בדבר בטלותם של שני שטרי משכנתא וערבויות נוספות שניתנו לטובת בנק.

המערערים טענו, בין היתר, כי המערערת 3, גב' שמחה שטרית, אמם של המערער 2, מר סולומון שטרית ואחיו יצחק (שאיננו צד להליך זה), הוטעתה במועד חתימתה כערבה על הלוואה שניה שניתנה בחשבון העסקי שלהם.

ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבנק הטעה את הגברת שטרית, במועד חתימתה כערבה על ההלוואה השנייה, כאשר לא עדכן אותה כי האחים אינם עומדים בהתחייבויותיהם לפירעון ההלוואה הראשונה עליה חתמה.

ברם, על אף מסקנה זו, לא העניק ביהמ"ש המחוזי לגברת שטרית כל סעד בגין הטעיה זו, שכן לעמדתו לא הוכח מהו הקשר שבין הבעייתיות הנ"ל בהתנהלות הבנק לבין הנזק שנגרם, כנטען, לגב' שטרית. הבדיקה בנקודה זו נעשתה בשים לב בעיקר ללשונם של סעיפים 15-14 לחוק החוזים (חלק כללי).

עוד נקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, כי ממילא גב' שטרית הייתה ערבה כדין להלוואה הראשונה, שביחס אליה לא הוכחה טעות.

הוחלט:

ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בחלקו, בכל הנוגע לערבות להלוואה השניה. בפסק הדין בערעור נקבע כי בחינתו של ביהמ"ש המחוזי את המכלול בנקודה זו במשקפי חוק החוזים איננה ממצה את הניתוח והיה מקום לערוך את הבחינה של נפקות ההטעיה בצורה מקילה יותר עם גב' שטרית, שכן הטעיית הבנק בענייננו מהווה הטעיה בעניין מהותי, במשמעותו בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), כך שלהתנהלות של הבנק בהקשר זה יש לתת משקל משמעותי יותר במכלול מזה שנתן לו ביהמ"ש המחוזי, ובפרט אין לבחון את סוגיית הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין נזקה של גב' שטרית בהכרח על פי חוק החוזים בלבד, שכן אין בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) דרישה לקשר סיבתי בין ההטעיה ובין ההתקשרות בהסכם עם הבנק, כדוגמת זו המופיעה בסעיף 15.

בחינה כאמור, הובילה את ביהמ"ש העליון למסקנה כי אין תוקף לערבות של גב' שטרית על ההלוואה השניה (ועל כן גם אין תוקף למשכנתא על הדירה, אלא רק לשעבוד הראשון על הדירה, שקדם לה).

הטעם לכך הוא שגב' שטרית הוטעתה על ידי הבנק לחשוב שהאחים עומדים בהחזר ההלוואה הראשונה, בעוד שלמעשה במועד הרלבנטי היה כבר לאחים "חוב פתוח" של כ-180,000 ש"ח לבנק.

ביהמ"ש העליון קבע כי הדבר מהווה הטעיה בעניין מהותי, במשמעותו בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. הקובע, בין היתר כי: ..."לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח"...

ביהמ"ש העליון קבע, כי אם היה הבנק מודיע לגב' שטרית על העובדות לאשורן במועד החתימה על ההלוואה השנייה, יש להחזיק את גב' שטרית (בהנחה שמקילה עמה) כמי שהייתה מסרבת לחתום כערבה על ההלוואה הנ"ל. כפועל יוצא מכך לא היה נרשם השעבוד השני על הדירה, ועל כן היה הבנק יכול להיפרע רק בגין השעבוד הראשון על הדירה, עד לסכום של 250,000 ש"ח.

בהקשר זה נקבע גם כי לא ניתן לשערך את "התקרה" שעד אליה ניתן להיפרע מן הדירה בגין השעבוד הראשון על הדירה, והוא קובע בסכום של 250,000 ש"ח, וזאת מאחר שמועד "סירובה" ההיפותטי של גב' שטרית לחתום כערבה על ההלוואה השניה (לאחר שהייתה מקבלת את כל המידע הרלבנטי מהבנק) הוא המועד שרלבנטי לצורך בחינת גובה הסכום שאותו יש לבנק לקבל כתוצאה ממימוש הדירה. מאחר שמועד זה היה קרוב מאוד למועד רישום השעבוד הראשון על הדירה, אין הצדקה לשערוך.

בהתאם למשמעות הדברים, שיש לקבל את טענת המערערים ביחס לשעבוד השני על הדירה, פסק ביהמ"ש העליון כי הבנק יהא רשאי להיפרע מן הדירה, אך זאת רק עד לסכום של 250,000 ש"ח (סכום הערבות בגין ההלוואה הראשונה), ובמידה ויצליחו האחים, או גב' שטרית להמציא סכום זה – לא יהיה ניתן לממש את השעבוד הראשון על הדירה.

המשרד מתמחה בייצוג תובעים פרטיים כנגד גופים מוסדיים ועסקיים גדולים, לרבות ייצוג חייבי וערבי בנקים, ייצוג חברות וגופים עסקיים, וכן ייצוג נפגעים בנזיקין מול חברות ביטוח ורשויות, וייצוג עובדים מול מעסיקים.