בית המשפט העליון בפסק דין חדשני קובע כי שעה שערך הבטוחה עולה על יתרת החוב, אין הצדקה לגביית ריבית פיגורים

* עו"ד גיא יעקב
25/08/2015

ביום 23.8.15 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8506/13 וע"א 8535/13 העוסק בהליכים המשפטיים שניהלו חברות זאבי תקשורת אחזקות בע"מ וזאבי תקשורת - מימון וניהול בע"מ (שתיהן ביחד להלן: החברות) נגד מרבית הבנקים המסחריים הגדולים בישראל (בנק הפועלים, בנק לאומי, הבנק הבינלאומי, בנק דיסקונט, בנק מזרחי טפחות, בנק מרכנתיל דיסקונט ובנק איגוד, כולם ביחד להלן: הבנקים) כאשר תמצית המחלוקת היתה זכות הבנק לגבות ריבית פיגורים שעה שגובה הבטוחות של החברות (בדמות תיק ניירות ערך) עלה על גובה החוב של אותן החברות לבנק.

רקע
הבנקים העמידו לטובת החברות הלוואה לצורך רכישת מניות בזק, באחוזי השתתפות שונים בין הבנקים לבין עצמם. כבטוחה לכספי ההלוואה הועברו לבנקים שתי אגרות חוב שניתנו על ידי החברות, במסגרתן נוצר שיעבוד קבוע על המניות ועל כל הזכויות הנובעות מהן לטובת הבנקים. בנוסף לכך נמסרו לבנקים, לצורך הבטחת פירעון ההלוואה, שני מכתבי אשראי. בין יתר סעיפי הסכם ההלוואה, הוסכם שבמקרה של ירידת היחס שבין שווי השוק של המניות לבין היתרה של אחד מרכיבי ההלוואה מתחת לשיעור של 109% במשך שני ימי מסחר רצופים יוכלו הבנקים להכריז כי אירעה הפרה ולדרוש את פירעון כלל ההתחייבויות באופן מיידי. בנוסף לריבית ההסכמית נקבע בהסכם ההלוואה כי סכום שלא ייפרע במועדו יישא ריבית הפרה בשיעור העולה ב-3% לשנה על הריבית ההסכמית, החל מהמועד שנקבע לפירעונו לפי הסכם ההלוואה ועד לסילוקו בפועל (ריבית פיגורים).

הפרת ההסכם והתשלומים שבוצעו
משלא עמדו החברות במועד פירעון ההלוואה שנקבע בהסכם, הודיעו הבנקים לחברות ביום 12.12.2001 על הפרת הסכם ההלוואה. בהתאם להסכם מומשו מכתבי האשראי שהעמידו החברות לטובת הבנקים לשם פירעון ההלוואה, וכתוצאה מכך הועבר לבנקים סכומים ניכרים.

ביום 2.5.2002 הגישו הבנקים בקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב למינוי כונס נכסים לצורך מימוש השעבודים. ביום 12.11.2002 הורה בית המשפט המחוזי על אכיפת אגרות החוב. הליך כינוס הנכסים נמשך בין שלהי שנת 2002 לשלהי שנת 2009 ובמהלכו חולקו על ידי חברת בזק דיבידנדים לבעלי מניותיה, שסכומם שימש להפחתת חובן של החברות לבנקים ולכיסוי חלק מהוצאות הכינוס. בהמשך, הועברו לבנקים סכומים נוספים.

בהמשך הושגו הסכמות בין הצדדים בדבר אופן מכירת המניות, ובית המשפט המחוזי אישר את המכירה. כתוצאה ממכירת המניות ויתר התשלומים שבוצעו כאמור לעיל לידי הבנקים במהלך כינוס הנכסים כוסו כל חובות החברות כלפיהם, לרבות הוצאות הכינוס ושכר טרחת כונס הנכסים, ולאחר פירעון כל החובות והוצאות הכינוס אף נותר בקופת הכינוס סך של כ-500,000 ש"ח שהוחזר לחברות.

תביעת ההשבה
החברות הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשו להורות לבנקים להשיב להן את הכספים שגבו בגין רכיב ריבית ההפרה במהלך תקופת כינוס הנכסים. החברות לא חלקו על כך שחובן לבנקים כולל את קרן החוב, בתוספת הריבית ההסכמית והריבית הנוספת, ובתוספת של הוצאות כינוס הנכסים. לעומת זאת, נטען כי לא היה מקום בנסיבות העניין שהבנקים יגבו מהחברות ריבית הפרה בגין מלוא תקופת כינוס הנכסים וכי רכיב זה בהסכם מהווה רכיב פיצוי עונשי שדינו להתבטל.

ראשית, נטען כי ריבית ההפרה מהווה פיצוי מוסכם, ומשכך יש לבית המשפט סמכות להפחיתה בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ככל שהפיצוי אינו סביר ביחס לנזק שניתן היה לצפותו מראש בעת כריתת ההסכם כתוצאה מסתברת מהפרתו. נטען כי ריבית ההפרה אינה משקפת סיכון שנגרם לבנקים כתוצאה מהפרת ההסכם – סיכון שלטענת החברות מכוסה על ידי הריבית ההסכמית והריבית הנוספת – אלא היא מהווה הלכה למעשה פיצוי מוסכם עונשי, אשר אין לו מקום בדיני החוזים הישראליים ולכן יש לבטלו או למצער להפחיתו. נטען כי חוסר סבירותה של ריבית ההפרה נלמד מעצם קיומו של פער עצום בין הכספים שגבו הבנקים בגין ריבית ההפרה לבין הנזק שנגרם להם בפועל. שנית, נטען כי יש הצדקה להפחית את ריבית ההפרה בנסיבות העניין בדרך של פרשנות תכליתית של ההסכם, שבמסגרתה תובאנה בחשבון הנסיבות החריגות שנוצרו לאחר ההפרה. נטען כי במועד כריתת ההסכם הצדדים לא צפו את האפשרות כי במקרה של הפרה יימשך תהליך כינוס הנכסים במשך יותר משבע שנים, ולכן יש להסיק את המסקנה הפרשנית כי הצדדים לא התכוונו מראש כי ריבית ההפרה תחול במשך פרק זמן ארוך כל כך. עוד נטען כי יש לפרש את ההסכם כך שהחברות לא תחויבנה בריבית הפרה החל מהשלב שבו השליטה על פירעון החוב (באמצעות מימוש המניות) עברה לידי כונס הנכסים מטעם הבנקים. מעבר לשתי הטענות המרכזיות האמורות לעיל, טענו החברות כי עמידת הבנקים במקרה דנן על זכותם לכאורה לגבות ריבית הפרה במשך כל תקופת הכינוס אינה מתיישבת עם עיקרון תום הלב; לחלופין, כי חיוב החברות במלוא ריבית ההפרה יהווה אכיפה בלתי צודקת בנסיבות העניין; ולחלופי חלופין, כי גביית ריבית ההפרה במלואה במשך כל תקופת הכינוס תהווה עשיית עושר ולא במשפט מצד הבנקים.

הבנקים טענו מנגד כי דין שתי הטענות המרכזיות של החברות להידחות. ראשית, נטען כי ריבית ההפרה בהסכם דנן כלל אינה מהווה פיצוי מוסכם אלא משקפת רק "מחיר מוסכם" בגין הסיכונים הנוספים שנוצרו לבנקים בעקבות ההפרה, ומשכך אין לבית המשפט סמכות להתערב בה בהתאם לסעיף 15 לחוק התרופות. לחלופין, נטען כי גם אם יוכרע שמדובר בפיצוי מוסכם, הרי שלא מדובר במקרה חריג שמצדיק התערבות של בית המשפט בהתאם לכללים שהתגבשו בפסיקה.

פסק הדין בתביעת ההשבה
בית המשפט המחוזי דן תחילה בשאלה האם ריבית ההפרה שנקבעה בהסכם ההלוואה מהווה פיצוי מוסכם, שכן רק אם מדובר בתניית פיצויים מוסכמים קמה לבית המשפט – וגם אז במקרים חריגים בלבד – הסמכות להתערב בה. בית המשפט הגיע למסקנה כי סעיף ריבית ההפרה בהסכם ההלוואה דנן מהווה סעיף פיצויים מוסכמים.

בית המשפט המחוזי המשיך ודן בטענות הצדדים באשר לאופן סיווגו הנכון של סעיף ריבית ההפרה בנסיבות העניין. בית המשפט קבע כי לאורך ההליך כולו לא ניסו הבנקים להוכיח את גובה הנזקים הממשיים שנגרמו להם בפועל, וכי דפוס פעולה זה תומך בטענת החברות שריבית ההפרה מהווה פיצוי מוסכם.

משנקבע כי סעיף ריבית ההפרה מהווה סעיף פיצויים מוסכמים, פנה בית המשפט המחוזי לדון בשאלת סבירות שיעור (אחוז) ריבית ההפרה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי הנזקים שהיו צפויים במועד כריתת ההסכם הינם קשים לכימות ולהערכה בבית המשפט, וכי החברות לא עמדו בנטל המוטל עליהן להוכיח מהם הנזקים שניתן היה לצפותם מראש במועד כריתת ההסכם כתוצאה מסתברת של ההפרה, להבדיל מהנזקים שאירעו בפועל. מנגד נקבע כי הבנקים הציגו נתונים וחוות דעת שמבססים את טענתם כי מדובר בשיעור ריבית מקובל וסביר בנסיבות העניין.

יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את טענת החברות וקבע כי חיוב בריבית הפרה במשך תקופת זמן חריגה באופן קיצוני עלול במקרים מסוימים להיחשב ככזה החורג מציפיות הצדדים בעת כריתת החוזה, ומשכך כפיצוי מוסכם שאינו עומד ביחס סביר לנזקים שניתן היה לצפותם מראש בעת הכריתה.

בית המשפט המחוזי קבע כי מהאמור לעיל עולה המסקנה הבאה: מימוש בטוחות במסגרת הליכי כינוס נכסים צריך להיעשות תוך זמן סביר, ועל הצדדים שכרתו חוזה וצפו אפשרות של כינוס נכסים להביא בחשבון שאם הליכי כינוס הנכסים יימשכו זמן ממושך וחריג ללא הצדקה, התוצאה תהיה התערבות של בית המשפט בריבית שהוסכמה מראש. בית המשפט הדגיש כי התשובה לשאלה מהו פרק זמן סביר להימשכות הליכי כינוס נכסים הינה תלוית נסיבות, כאשר ייתכנו הליכי כינוס סבוכים שיימשכו מספר שנים מבלי שתתעורר הצדקה להתערבותו של בית המשפט.

כתוצאה מהאמור לעיל, הורה בית המשפט המחוזי על השבה של חלק מריבית ההפרה, בהתאם לתחשיב מוסכם שהוגש על ידי הצדדים.

פסק הדין של בית המשפט העליון
שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר התערב בקביעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ונקבע כי החברות יכלו לצפות כי במקרה של הפרת הסכם ההלוואה הן תיאלצנה לשלם ריבית הפרה בשיעור המוסכם גם מעבר לתקופה בת השנה שנקבעה בשל התארכות הליכי הכינוס. יחד עם זאת, נקבע כי שריבית ההפרה צריכה להיות משולמת לכל היותר עד למחצית שנת 2007. זאת, שכן במועד זה עלה שווי המניות על גובה חובן לבנקים, כך שמשלב זה ואילך לא היו הבנקים חשופים עוד לסיכון. נקבע כי במהלך שנת 2007 עלה שווי המניות על גובה החוב של החברות לבנקים (כולל רכיב ריבית ההפרה). לפיכך, נפסק כי יש הצדקה להורות על ביטול מוחלט של ריבית ההפרה ממועד זה ועד לסיום הליכי הכינוס.

המסקנות העולות מפסק הדין
אין ספק כי בפסק הדין יש השפעה גדולה, וניתן לומר שגם דרמטית, על נוטלי הלוואות מובטחות מן הבנקים. למעשה, בית המשפט העליון קובע כי ניתן להתערב ולבטל ריבית פיגורים, שעה שגובה הבטוחה עולה ביחס לחוב (אין נפקא מינה לטעמי בין משכון דירות מגורים, רכב, ני"ע וכיו"ב).

האמור לעיל מהווה סקירה של פסק דין מקיף, ואינו מתיימר למצות את מלוא העניינים שהובאו בפסק הדין. בהתאם, אפשר ויהיו שינויים מסוימים בין המובא בסקירה זו לבין פסק הדין, על מנת לפשט הסוגיה ולשם קיצור היריעה.

* משרד עו"ד גיא יעקב הנו משרד העוסק בתחום האזרחי והמסחרי.

לצפייה בפרופיל משרד עו"ד גיא יעקב לחץ : [כאן]