המחאת זכות – מסירת הודעה לחייב

התיישנות – מועד תחילת מירוץ ההתיישנות

ת.א. 2392/09 סלוביק נ' הבנק הבינלאומי בע"מ ואח'

עו"ד אבי שטרית *

13/02/2012

רקע עובדתי

מר ראובן סלוביק (להלן: "התובע") ביצע מספר עבודות קבלניות עבור חברת שא"ז חברה לשירותים בע"מ (להלן: "החברה"). בתמורה לעבודות שביצע התובע, החברה המחתה לו את זכויותיה לקבלת פירעון ניירות ערך באמצעות הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (להלן: "הבנק"). ברוח זו שלחה החברה מכתב לבנק ביום 16.3.86, בו הורתה לבנק בהוראה בלתי חוזרת להמחות את זכותה לקבלת פירעון ניירות הערך לטובת התובע.

במסגרת הליכים משפטיים בין הצדדים, התברר לתובע כי סך פדיון ניירות הערך עמד על 7,760 ₪. למרות שהזכות לקבלת כספים מהבנק הומחתה לו, הכספים לא הועברו אליו מעולם. על כן עתר התובע (שיוצג ע"י עו"ד גריידי אחיקם) לקבלת סכום התקבולים שהומחו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בסך 122,988 ₪.

הבנק מצידו טען להתיישנות התביעה הואיל ומועד פירעון ניירות הערך היה בין החודשים יוני 1988-מאי 1989, היינו כ- 20 שנים עובר להגשת התביעה.

כמו כן טען הבנק לקיומו של תנאי מתלה על פיו העברת הכספים הייתה מותנית במתן הודעה בכתב, והואיל והתובע לא הודיע לבנק בכתב אודות מועד פירעון ניירות הערך, הבנק לא ידע שהזכות הומחתה.

קביעת בית המשפט

בית המשפט קבע כי המכתב שנשלח לבנק, בו הורתה לו החברה להמחות את זכותה לקבלת כספי פירעון ניירות הערך לתובע, מהווה הודעה על המחאת זכות כמשמעה בחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המחאת חיובים"), בה מודיע הממחה לחייב על המחאת הזכות לנמחה.

בית המשפט קובע כי בהעדר התיחסות בחוק לתוכן ההודעה, הרי שהמכתב שנשלח מאת החברה אל הבנק ובו פירוט שם הנמחה, מספר ת.ז. וכן את כתובתו, הנו מפורט דיו כך שאינו דורש בירורים נוספים על מנת לאתר את זהות הנמחה.

הבנק הוסיף וטען לקיומו של תנאי מתלה בהמחאת הזכות. בהתאם להודעה ששלח הבנק ביום 6.4.86 לבא כוח החברה, המחאת הזכות הותנתה במתן הודעה מראש מהחברה לבנק.

בעניין זה קבע בית המשפט כי מאחר ועל פי חוק המחאת חיובים המחאת זכות איננה תלויה בקבלת הסכמת החייב, ומאחר והבנק פנה לחברה לאחר שזו כבר העבירה את הזכות לתובע, הרי שפנייה זו של הבנק לצד הממחה, נעשתה כשהזכות כלל לא הייתה ברשותו. הדברים מקבלים משנה תוקף במקרה דנן בו הבנק אף לא פנה לתובע בהודעה על דבר דרישתו זו.

לעניין טענת ההתיישנות לה טען הבנק קבע בית המשפט כי מערכת יחסים בה בנק מחזיק ביתרה כספית לזכות הלקוח, היא מערכת יחסים של לווה–מלווה. לקוחות המפקידים כספים בבנק רשאים להחזיק בפקדונות משך שנות דור, והיום שבו נולדה עילת התובענה, וממנו נמנית תקופת ההתיישנות, הוא היום שבו הנושה העלה דרישה לקבל את כספו.

בהמחאה של זכות על פי חוזה קיים שטרם הגיע מועד קיומה, כמו בהמחאה של זכות שהגיע מועד פירעונה, עוברת הבעלות בזכות לנמחה מייד עם כריתת הסכם ההמחאה, ובו בזמן הופך הנמחה לנושה של החייב. עם זאת, זכאי הנמחה לתבוע את החייב רק במועד בו הנושה המקורי, הממחה, זכאי היה לתובעו, קרי – עם הגיע מועד קיומה של הזכות.

במקרה דנן, היום שבו נולדה עילת התובענה הוא היום שבו התובע העלה את דרישתו, במכתב ששלח לבנק ביום 9.8.04, לקבלת אסמכתאות מהבנק בכל הנוגע לכספי פירעון ניירות הערך. הואיל והתובענה דנן הוגשה ב- 2009, הרי שלא חלה התיישנות על התובענה.

בית המשפט קובע כי מאחר שזכותה של החברה בכספי פדיון ניירות הערך הומחתה לתובע כדין, על הבנק להשיב את התקבולים לתובע, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, עד למועד הגשת התביעה.

* הכותב, עו"ד אבי שטרית, שימש במשך 25 שנה בתפקידים בכירים במערכת הבנקאית. עוסק בייצוג לקוחות נגד בנקים, הפחתה והסדרי חוב.