תפסת מרובה לא תפסת

מאת: עו"ד קארין מור[1]

4/11/10

פסק דין אמיץ של בימ"ש שלום באילת, עומד על עיקרון החובות החלות על הבנקים[2], החובות החלות על סוכני ביטוח - וחיבר אותן במקרה בו דובר בבנק שהוא גם המבטח.

בית המשפט חיזק את החלש, עמד והגן על זכויותיו ונתן פסק דין מנומק, אשר טומן בחובו מוסר השכל אשר כוחו יפה ל"חזקים" אם יהא נר לרגליהם.

באותו מקרה, התובע ורעייתו המנוחה (להלן: "המנוחה") התקשרו עם הנתבע, בנק למשכנתאות (להלן: "הבנק") בהסכם הלוואה על סך כולל של 286,400 ₪ (להלן: "ההלוואה"). עניינה של התובענה בהלוואה, בפוליסת הביטוח שנחתמה במסגרת ההלוואה, בחישובי יתרת ההלוואה ובנזקים נטענים כתוצאה ממכירת דירה, בנסיבות שאביא להלן.

אקדים את הסוף ואציין כבר עתה כי נקבע שעל הבנק לשלם לתובע את את סך הביטוח שזכאי לו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, כל זאת בתוספת הוצאות התובע, לרבות בגין חו"ד המומחה מטעמו וכן שכ"ט עו"ד, כל אלו הסתכמו בלמעלה מ- 350,000 ₪!!!

עוד נקבע כי התובע אינו חייב בתשלום שכר טרחת הכונס, וכי על הבנק לפעול, לאלתר, למחיקת כל משכון הרשום לטובתו על הדירה בגין התקשרות עם התובע והמנוחה או בגין הסכם המחזור אשר לא יצא אל הפועל.

ומסופו של דבר אל ראשיתו, התובע עלה מאתיופיה ב-1973, המנוחה ב-1988. התובע והמנוחה זכו בהגרלה של משרד השיכון למכירת דירות לחסרי דיור (ב-1994). הדירה הייתה עתידה להיבנות על ידי קבלן. התובע שילם מקדמה בסך 10,000 דולר ולתשלום היתרה הופנו אל הבנק. אציין את המובן מאיליו, כי זו הייתה אמורה להיות דירת המגורים הראשונה שלהם.

בתאריך 08.01.1995 נחתם הסכם ההלוואה. בפני התובע והמנוחה הועמדה מסכת חוזית המורכבת מכמה הלוואות בתנאים שונים, אסופת מסמכים, בשפה אשר לחלוטין לא היתה נהירה למנוחה (אשר כלל לא ידעה עברית באותה עת, ואף מסמך לא תורגם לה), ובוודאי לא מובנת על תום לתובע. הבנק, מצדו, לא עשה דבר על מנת להסביר את המשמעות של המסמכים המשפטיים אשר העמיד לחתימתם. פעולה "טכנית" זו של החתמה, בוודאי בנסיבות אלו, מהווה הפרה גורפת של חובת הנאמנות וחובת הגילוי המוטלת על הבנק. בסופו של תהליך, בפועל, כספי ההלוואה שולמו ישירות לקבלן.

באותו מעמד של חתימה על מסמכי ההלוואה, נחתמו גם מסמכים שעניינם פוליסת ביטוח חיים. על פי הפוליסה, במקרה מוות משולם סכום ביטוח כמפורט בפוליסה, כאשר בסעיף 2 ב לפוליסה היא הורחבה ונקבע, שסכום הפוליסה ישולם, לפני מות המבוטח אם הובא להנחת דעתו הסבירה של רופא המבטחים, על פי תעודה רפואית של רופא מומחה ו/או כל הוכחה סבירה אחרת, כי המבוטח חולה במחלה אשר, כתוצאה ישירה ממנה, אין סיכוי סביר שהמבוטח יחיה יותר מ-12 חודשים (להלן: 'מחלה חשוכת מרפא').

ברם, ס"ק ד' מחריג את הביטוח כאמור בסעיף 2-ב' לעיל, לשלוש שנים בלבד מיום 1.1.92. דהיינו עד ליום 01.01.1995. כלומר, הפרש של שבוע ימים בלבד עמד בין התובעים לבין תחולת סעיף 2-ב' המרחיב את הפוליסה על עניינם (שכן הם חתמו על המסמכים ביום 08.01.1995, כאמור).

ובענייננו, בתחילת שנת 1999 נפתח כנגד התובע ורעייתו המנוחה תיק הוצאה לפועל למימוש המשכון אשר היה רשום על הדירה, לאחר שלא עמדו בתשלומי הסכם ההלוואה. לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ התגלה בראשה של המנוחה גידול סרטני ממאיר.

התובע הגיש בקשה דחופה להורות על עיכוב הליכי מימוש ודחיית צו פינוי, הנושא חותמת נתקבל של הבנק מיום 04.12.2001. זוהי בקשה אשר בה צויין כי הרופאים מנבאים למנוחה כשישה חודשים לחיות וצויין בה כי צורף אליה אישור רפואי (המנוחה נפטרה בתאריך 20.08.2002, בעת שהותה באתיופיה, לשם נסעה כדי לבקר את הוריה ביודעה כי ימיה ספורים).

בשים לב להודעה אשר נשלחה אל הבנק, קובע בית המשפט, כי הוא ידע על מחלתה הסופנית של המנוחה לכל הפחות 8.5 חודשים לפני פטירתה.

בית המשפט קבע, כי יחסי בנק-לקוח הם יחסים אשר לאור טיבם ומהותם מקימים על הבנק חובות נאמנות מוגברות ביחס ללקוחותיו. בין חובות הנאמנות הללו גם החובה להעמיד את הלקוח על מהות מסמכים עליהם הוא חותם, ועל סעיפים מהותיים אשר יש בהם כדי להשפיע על זכויותיו, אומר בית המשפט. מבחינת התובע והמנוחה, הם הגיעו לבנק כדי לחתום על כל הקשור בלקיחת ההלוואה, הם נתנו בבנק אמון, אשר כפי שעולה מהראיות היה אמון עיוור.

הבנק לא טרח להודיע לתובע ולמנוחה, כי במצב דברים זה לא תחול עליהם ההרחבה. מבחינת המבוטחים, הם לא ידעו שזכות על פי פוליסת הביטוח נשללה מהם. לפיכך, הם נמנעו מניהול משא ומתן ביחס לסעיף זה, או לכל הפחות, לבדוק אפשרות של התקשרות בפוליסת ביטוח אחרת, ואולי אף עם מבטח אחר. החובה של הבנק, קובע בית המשפט, קמה לו הן מכוח החובות החלות עליו כמוסד בנקאי וגם (ומבלי למעט מן החובה הבסיסית של הבנקאי) מכח העובדה שיש לראות בו כסוכן ביטוח וכמי שחב בכל חובותיו של סוכן ביטוח. שכן, הבנק החתים את התובע והמנוחה על פוליסת ביטוח. למעשה סוכנות הביטוח היתה חברת בת של הבנק אשר מקום מושבה היה בבנק, והבנק טישטש כל הפרדה בין סוכנות הביטוח לבנק עצמו, ופקידיו החתימו את התובע והמנוחה על הפוליסה, באותו המעמד וללא כל הסבר ביחס אליה.

סעיף 32 לחוק חוזה ביטוח[3] מגדיר את סוכן הביטוח לא על בסיס היותו בעל הכשרה של סוכן ביטוח או בעל רשיון לשמש כסוכן ביטוח, אלא מגדיר "סוכן ביטוח", את כל מי שעוסק בתיווך ביטוחים, בין מבוטחים לבין מבטחים, ויהיו הכשרתו, רשיונו ותחומי עיסוקו העיקריים או האחרים, אשר יהיו.

משבחר הבנק לפעול כמי שעוסק בתיווך ביטוחים בין לקוחותיו הלווים, לבין המבטחות, הוא נמצא על ידי בית המשפט ככזה העונה על ההגדרה. הבנק היה הגורם היעיל, ולמעשה הבלעדי, שהביא להתקשרות בחוזה הביטוח. בחינת פעולות הבנק ופקידיו באספקלריה של מבחני החובות המוטלות על סוכן ביטוח מביאה למסקנה ברורה, כי הבנק הפר, באופן גורף, את כל החובות הבסיסיות המוטלות על סוכן ביטוח. הבנק החתים את התובע והמנוחה על חוזה הביטוח, יחד עם שאר מסמכי ההלוואה, ללא כל הסבר, לא ביחס לפוליסה עצמה, מהות הזכויות מכוחה או טיבה, לא ביחס למהות הכיסויים במסגרתה ולא ביחס לחריגים לה.

חובות אלו, מקבלים משנה תוקף כאשר לקוח אינו יודע עברית. מחובתו של סוכן ביטוח ומחובת הבנק לוודא כי התובע והמנוחה מבינים על מה הם חותמים, לרבות ביחס לשאלה האם מתקיים או לא מתקיים חריג כזה או אחר לפוליסה. בנסיבות כבענייננו, קובע בית המשפט, כי קמה לסוכן הביטוח חובה מוגברת בדבר ההסברים אשר יש לתת למבוטח, וקמה החובה לתרגם את הפוליסה או לכל הפחות את ההוראות המהותיות אשר בה ואת ההחרגות אשר בה לשפת המבוטח. מאומה מכל אלו לא ביצע הבנק.

בית המשפט דחה את טענת הבנק לפיה התובע הבין על מה חתם בהתבסס על "נסיונו העסקי שצבר עד לחתימתו על המסמכים נשוא כתב התביעה (עסקת מקרקעין קודמת אותה ביצע, וצבירת ניסיון הינה גם על דרך הכישלון כפי שחווה התובע)". ברם, העסקה היחידה הקודמת עליה חתם התובע, הינה עסקה אשר במסגרתה, כפי עדותו, הוא רומה, והיא לא יצאה אל הפועל.

הבנק הפר את חובות הנאמנות אשר היו לו כלפי התובע וכלפי המנוחה. הפרה זו ניתן לכנותה הפרה רבתי, לאור העובדה שהבנק לא הסביר מאומה לתובע ולמנוחה, לא ביחס למסמכים הבנקאיים עליהם הם חותמים ולא ביחס לפוליסת הביטוח עליה הם חותמים.

על בנקאי סביר ועל סוכן ביטוח סביר היה לצפות כי הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית המתוארת לעיל יכול ויהיה בה כדי לגרום לנזק, כפי שאכן התממש בפועל. למעשה, קובע בית המשפט, כי הבנק ברשלנותו גרם לתובע את הנזקים האמורים.

אשר על כן נקבע, כי התובע זכאי לפיצוי בגין כל הנזקים אשר נגרמו לו כתוצאה ממכירתה הכפוייה של הדירה. הנזקים האמורים כוללים: פיצוי בגין שכר דירה שעליו לשלם כעת כאשר אין לו דירה משלו, פיצוי בגין עוגמת הנפש והסבל אשר היה מנת חלקו בשל רשלנות הבנק ומכירת הדירה בעקבות רשלנות זו, וכמובן שאין הוא חב בשכר טירחת כונס הנכסים.

המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים. המחברת ממליצה לפנות לייעוץ מקצועי, לפני כל פעולה  המסתמכת על הדברים האמורים

[1] הכותבת הינה עורכת דין ממשרד מור- עורכות דין נוטריון וגישור, המתמחה במשפט מסחרי ודיני בנקאות. המאמר הוא אל נוכח פסק דין שניתן בעניין תא (אי') 1025-08‏ ‏ קטמה אבבה נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם בנבו).

[2] בעניין החובות החלות על הבנקים מפנה אל סדרת הספרים בנושא "החובות החלות על הבנקים", הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ, אשר נכתב במשותף עם מירב מוֹר, עו"ד ומגשרת.

[3] חוק חוזה הביטוח התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), ס' 32 קובע: "בסימן זה, 'סוכן ביטוח' – מי שעוסק בתיווך ביטוחים בין מבוטחים לבין מבטחים".