רחוק מן העין רחוק מן הכיס

מאת: עו"ד קארין מור[1]

מה קורה אם בנק מכניס תניה בחוזה, אותה ניתן לפרש לשני כיוונים הפוכים לגמרי, כאשר האחד מיטיב עם הבנק מכל הבחינות והשני מיטיב עם הבנק רק בחלקן?

בטוח שחובה על הבנק לגלות, במיוחד כאשר הבנק רוצה לאחוז בחבל בשני קצותיו.

במרכז פסה"ד[2] עמדה שאלה פרשנית של מנגנון ההצמדה שנקבע בשני חוזי הלוואת משכנתא.

המבקשים עתרו לסעד הצהרתי שיורה למשיב (להלן: הבנק) לערוך חישוב מחודש של כל ההחזרים החודשיים שביצעו על חשבון שתי הלוואות משכנתא שנטלו מן הבנק, באופן שיעודכן כל החזר והחזר לפי שערו היציג של הדולר בכל אחד מן המועדים שבהם בוצע ההחזר, ותוקטן בהתאם יתרת החובה שלהם בספרי הבנק.

לטענת המבקשים- ההלוואות נשוא התביעה היו הלוואות דולריות, והבנק פעל שלא כדין עת חישב את החזרי ההלוואה לפי שער הדולר "המינימאלי" שקבע הבנק ולא לפי שער הדולר היציג הידוע במועד החזר כל תשלום ותשלום.

לטענתם, עובדות אלה התגלו להם רק בעקבות ירידה חדה שחלה בשער הדולר בשנה החולפת להגשת התובענה, שהייתה לטענתם אמורה להביא להפחתה חדה בסכום תשלומי החזר המשכנתא החודשיים, אך משלא אירע הדבר, פנו בבירור לבנק. בדיקה זו העלתה לראשונה כי הבנק חישב את ההחזרים החודשיים לפי שער הדולר היציג "המינימאלי", ולא לפי שער הדולר היציג הידוע במועד החזר כל תשלום ותשלום. לטענתם, אופן חישוב החזרי תשלומי ההלוואות דנן נעשה שלא כדין, בניגוד לחוזה ובניגוד למצגים שהציג הבנק למבקשים בדבר היות ההלוואות הלוואות דולריות.

בחוזי ההלוואה נקבע מנגנון הצמדת סכום ההלוואה לשער הדולר באלה המילים:

"אם יתברר כי השער החדש, לגבי סכום כלשהו ששולם ו/או יש לשלמו ע"ח קרן ו/או ריבית חוזית בגין חלק זה עלה לעומת השער היסודי, ישולם אותו סכום כשהוא מוגדל באופן יחסי לשיעור העליה של השער החדש לעומת השער היסודי. אולם אם יתברר כי השער החדש ירד או לא עלה לעומת השער היסודי, ישולם אותו סכום, לפי ערכו הנקוב)" (ההדגשות אינן במקור ק.מ.).

"השער היסודי", הוגדר כשער החליפין שנקבע לאחרונה לפני תאריך הביצוע של אותו סכום.

"השער החדש" הוגדר לגבי כל סכום אחר שישולם לבנק ו/או שהלווה חייב בתשלומו ע"ח חלק זה, משמעו – שער החליפין שנקבע לאחרונה לפני היום בו ישולם אותו סכום לבנק, בפועל."

לצמד תיבות "ערך נקוב" אין הגדרה כלשהי, לא בסעיף ההגדרות ולא בסעיף עצמו.

לטענת המבקשים, פירוש הסעיף מחייב את הבנק לחשב את ההחזרים החודשיים של ההלוואות לפי שערו היציג של הדולר במועד כל תשלום ותשלום, בין אם חלה עליה בשער הדולר לעומת השער היסודי ובין אם השער היציג ירד ביחס אליו.

לעומתם, סבור הבנק כי ההצמדה לשער הדולר, שנקבעה באותו סעיף, חלה רק במצבים של עליה בשער הדולר לעומת השער היסודי, ובמצבים של ירידה בשער הדולר מתחת לשער היסודי, ההחזר החודשי יחושב לפי השער היסודי ולא לפי השער היציג הידוע במועד כל תשלום ותשלום.

ביהמ"ש קבע כי האופן שבו נוסח הסעיף הנדון סובל את שתי הפרשנויות שמציעים הצדדים, וכל עוד לא הוגדר הביטוי " ערך נקוב" בסיפא של המשפט, לא ניתן להבין מתוכו כיצד תתבצע ההצמדה לשער הדולר במצבים שבהם חלה ירידה בשער הדולר לעומת השער היסודי– האם לפי "השער החדש", כגרסת המבקשים, או האם לפי "השער היסודי", כגרסת הבנק?

הצורך בהטלת חובת[3] גילוי רחבה על הבנקים נובע "בעיקר מן המורכבות של החוזה הבנקאי ומן הרצון למנוע מצב שבו לקוחות יוחתמו על מסמכים ארוכים ומסובכים המנוסחים על-ידי הבנקים, כאשר אין להם כלים אלמנטאריים להתמודד עמם ולהבין כהלכה את משמעותם"[4]. בפס"ד זה נקבע כי המשטר הנורמטיבי המיוחד שהוחל על הבנקים חורג מדיני חוזים רגילים בכך שמרחיב את דיני ההטעיה הקבועים בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 במספר מישורים מרכזיים:

"ראשית, אין בחוק הבנקאות דרישה לקשר סיבתי בין ההטעיה ובין ההתקשרות בהסכם עם הבנק, כדוגמת זו המופיעה בסעיף 15הנ"ל. שנית, האיסור בחוק הבנקאות רחב יותר ואוסר על כל מעשה או מחדל העלולים להטעות. שלישית, הוראת סעיף 3לחוק הבנקאות מפרטת, כמתואר, שורה ארוכה של עניינים שבהם נאסרת הטעיה, ובכך היא משריינת את תחום ההגנה המוסדר בעניינים אלה מראש. רביעית, הוראת סעיף 3אוסרת הטעיה גם לעניין תוכן החוזה אשר נכרת בין התאגיד הבנקאי ללקוח."

ביה"ש קבע בפסה"ד כי על-פי סעיף 2, לכללי הבנקאות[5], היה על הבנק לציין בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים האם ההצמדה לשער הדולר תחול במקרה של עליית השער או גם במקרה של ירידתו. ניסיון להגביל את אופן ההצמדה באופן חד-כיווני שמשרת את טובתו הבלעדית של הבנק חייב להיות מפורש, ולא ניתן להסתפק בביטוי "ערך נקוב", מבלי להסביר לאיזה ערך מתייחס הסעיף. אין ספק שאופן ההצמדה של ההלוואה לשער הדולר מהווה עניין מהותי ללקוח, ועל הבנק היה למנוע כל אפשרות של הטעייה באופן ניסוח הסעיף, ולצורך כך לפעול בהתאם לכללי הבנקאות. די בכך בלבד כדי לקבוע כי הבנק לא מילא אחר חובת הגילוי המוטלת עליו בחוק הבנקאות ובכללי הבנקאות שהוחקו מכוחו.

כדי למנוע מצב שבו הלקוח ייטול על עצמו התחייבויות אשר אין הוא מבין את טיבן ומהותן המדויקים, ובפרט את מידת הסיכון הגלומה בהן. על הבנקים הוטלה החובה לפעול ולהתערב באופן ייזום לא רק לצורך ציון נתונים מהותיים בחוזה עצמו אלא גם במתן הסברים מפורטים ללקוח לגבי תוכן החוזה, כל אימת שקיימות נסיבות שבהן ניתן לצפות כי הלקוח אינו מבין עניין שהוא מהותי מבחינתו. חשיבותה של חובת ההסבר הודגשה במיוחד במצבים שבם ידוע לבנק כי נכללה בחוזה הוראה יוצאת דופן או שונה באופן מהותי מזו שהצד השני היה זכאי לצפות לה (פסק דין ליפרט, עמ' 327-328).

נציג הבנק שהעיד מטעם הבנק אישר בחקירתו הנגדית כי על-פי תנאי ההלוואה היו רשאים המבקשים לפרוע את ההלוואה במטבע דולרי ללא הצמדתה לשער מסוים. בנסיבות אלו קבע ביהמ"ש כי סבירה יותר גרסת המבקשים, לפיה לא חשבו כי יחויבו על ידי הבנק בשער מינימאלי כשיבואו לסלק את ההלוואה בשקלים.

בהעדר הגדרה למונח "ערך נקוב" אמנם ניתן לקבל באופן סביר את שני הפירושים, להם טוענים הצדדים. אך ביהמ"ש קבע כי ככל שאומד דעת הבנק בכריתת החוזים שלפנינו היה שונה משל המבקשים, ושכוונתו בחוזים אלה היה למתן הלוואה בתנאים של הצמדה לשער דולר מינימאלי. היה על הבנק לגלות למבקשים את תוכנה "האמיתי" של תנית מנגנון ההצמדה בחוזים שכרת עמם. בעצם ניסוח החוזה באופן מטעה, הפר הבנק את חובות הגילוי החלות עליו כלפי המבקשים. הואיל וההטעיה, במקרה זה, מתייחסת לתוכן החוזה, ניתן כאמור להכיר בתוקפם המחייב של החוזים שנכרתו בהתאם לכוונתו של הצד ה"טועה". במצב זה זכאים המבקשים לעמוד על קיום החוזים שכרתו עם הבנק בהתאם לאומד דעתם שגילו בעת לקיחת ההלוואות הללו.

מסקנה זו עליה נסמך ביהמ"ש, מושרשת היטב גם לפי כללי פרשנות החוזים, כפי שגובשו בפסיקת בית המשפט העליון[6] - בהיעדר אומד דעת משותף של הצדדים לחוזה, יפורש החוזה על-פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו, "על פי המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים..."

גם לפי כללי פרשנות החוזים יש לפרש את חוזה לטובת המבקשים ולפי הפירוש שהם טוענים לו, היינו הצמדת ההלוואות לשער הדולר באופן דו-כיווני ומלא.

אחת מחזקות התכלית בחוזים צרכניים, היא כלל פרשנות כנגד המנסח וכן כלל פרשנות החוזה "בהתחשב בציפיות הסבירות של הצרכן או הלקוח"[7]. שתי חזקות אלה, שמהוות חזקות פרשניות לטובת הצד הנשלט, הוחלו על החוזים הבנקאיים[8]. בהתאם להן, מי שניסח את החוזה אחראי לאי-הבהירות שבו, ולכן עליו לשאת בתוצאות.

* המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים. המחברת ממליצה לפנות לייעוץ מקצועי, לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

[1] הכותבת הינה עורכת דין ממשרד מור- עורכות דין נוטריון וגישור, המתמחה במשפט מסחרי ודיני בנקאות.

[2]ה"פ 581-09 מקובר ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם בנבו) 14.03.11.

[3] בעניין עוד חובות החלות על הבנקים מפנה אל סדרת הספרים בנושא "החובות החלות על הבנקים", הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ, אשר נכתב במשותף עם מירב מוֹר, עו"ד ומגשרת.

[4] ע"א 1304/91 טפחות-בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אלן ליפרט, פ"ד מז(3) 309, 326 (להלן: "ליפרט").

[5] סעיף 15 לכללי הבנקאות עוסק בהסדרת חובת גילוי בהסכם למתן אשראי לזמן קצוב. לפי סעיף 15(6) לכללי הבנקאות, בהסכם הלוואה צמודה למדד או לבסיס אחר, או במסמכי ההשלמה, יציין הבנק, בין היתר עובדות הבאות: "(א)סוג ההצמדה, שיעורה ובסיס ההצמדה; (ב)על אלו רכיבים בהלוואה חלה ההצמדה."

לגבי הלוואות צמודות למדד, נגיד בנק ישראל אף קבע כלל פרשנות בסעיף 2 (ד) לכללי הבנקאות, הקובע בזו הלשון:

"2.(ד) בכל מקום שבו נקבע בכללים אלה כי יש לגלות ללקוח תנאי הצמדה למדד, יש לציין גם האם ההצמדה חלה רק במקרה של עליית המדד, או גם במקרה של ירידת המדד."

[6] ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ מט (2) 265, 313.

[7] ספרם של פרידמן וכהן, כרך ג', עמ' 283-284 וכן בספרו של א. ברק פרשנות במשפט 634-646 [כרך רביעי פרשנות החוזה].

[8] תא (מחוזי- י-ם) 5272/03 אסתר אילוז נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ) [פורסם בנבו]