תמצית פסק דין העוסק בביטול הגבלה אשר הוטלה על חשבונם של לקוחות בנק, כל זאת לאחר ששיקים שסורבו תחילה ולא כובדו, הוצאו ממניין השיקים שסורבו.

עובדות המקרה:

בעלי חשבון בנק הגישו ערעור על פי חוק שיקים ללא כיסוי, בגין הגבלה שהוטלה על חשבונם המתנהל בבנק, וזאת בשל 11 שיקים שנמשכו על החשבון ולא כובדו על ידי הבנק, מחמת העדר כיסוי מספיק, בתקופה שבין 12.9.2010 ל- 10.4.2011.

המערערים ביקשו לגרוע את כל השיקים שסורבו מרשימת השיקים שסורבו ובהתאם - לבטל את ההגבלה שהוטלה על החשבון. לטענתם, הבנק פעל שלא כדין עת סירב לפרוע את השיקים. הבנק, מנגד, טען כי פעל כדין עת סירב לכבד את השיקים בהעדר יתרה מספקת בחשבון ועל כן, לטענתו, היה דין הערעור להידחות.

לאחר שבחן את הראיות ושמע את העדויות שהובאו בפניו, קבע ביהמ"ש כי הבנק נהג לאפשר למערער לחרוג ממסגרת האשראי ובכלל זה, כיבד הבנק שיקים חרף החריגה ממסגרת האשראי והעמיד למערערים, מעת לעת, מסגרות אשראי נוספות למס' ימים.

ביהמ"ש קבע כי נוהג זה, אף אם היה בו כדי לשנות מתנאי הסכם פתיחת החשבון, היה בו כדי להביא לכך שלמערער היה יסוד סביר להניח שהבנק יפרע גם את השיקים נשוא כתב הערעור (שסכומם וחריגתם ממסגרת האשראי איננה שונה מסכומי השיקים שכובדו בחריגה מהמסגרת). ביהמ"ש פסק כי חרף זאת, ובתוך אותה תקופה בה נהג הבנק לכבד שיקים בחריגה ממסגרת האשראי, לא כיבד הבנק את השיקים נשוא הערעור. זאת, בלא שהודיע למערערים קודם לכן כי הוא עומד לשנות ממנהגו ולחדול מכיבוד שיקים בחריגה ממסגרת האשראי. נפסק כי הבנק לא נתן כל הסבר מניח את הדעת לשינוי מדיניות זה ובכלל זה לא הניח תשתית ראייתית ועובדתית ממנה אכן ניתן להסיק שכיבוד שיקים בחריגה נעשה רק במקרים מסויימים ולפנים משורת הדין.

ביהמ"ש אף מצא לנכון להדגיש, כי אף אם לא היה בכוחה של התנהלות הבנק בחשבון (ובפרט – כיבוד שיקים בחריגה) כדי ליצור חוזה חדש בין הצדדים, בהחלט היה בכך כדי ליצור בעיני המערער ציפייה מסחרית לגיטימית כי הבנק ימשיך וינהג באותה דרך, ציפיה שאף היא מוגנת בחוק.

בפסק הדין, ציין ביהמ"ש כי הוראת סעיף 10א(3) לחוק, מקנה לבית המשפט סמכות לבטל הבאת שיקים במניין השיקים שסורבו, כאשר נמנים לכך שני תנאים:

"ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם איתו".

ביהמ"ש קבע כי בעניין נשוא הערעור – רלוונטית רק הסייפא לסעיף 10א(3) לחוק, שכן אין חולק כי השיקים נשוא הערעור סורבו בשל העדר כיסוי מספיק, עת הוצגו לפרעון בלא שהיתה יתרה מספקת בחשבון לפרעונם, וזאת בהתאם למסגרת האשראי שהוקצתה בחשבון.

באשר לשיקים שסורבוו למועדי הסירוב, לא קיבל ביהמ"ש את טענת המערערים כי היתה יתרה מספקת בחשבון, עת באותו יום הופקד בחשבון סך של 10,000 ₪,שכן המועד הקובע לשאלה האם קיימת יתרה מספקת בחשבון אם לאו, הוא מועד הצגת השיק לפירעון, ולפי תדפיסי הבנק, שיקים אלה הוצגו לפירעון במועד בו היה החשבון בחריגה ממסגרת האשראי. ההפקדה של ה- 10,000 ₪ בחשבון נעשתה רק למחרת היום ומשכך, לא היה בה, כשלעצמה, כדי להצדיק את כיבוד השיקים.

לפיכך, קבע ביהמ"ש כי עיקרו של הערעור, איננו בשאלה האם היתה יתרה מספקת בחשבון אשר הצדיקה את כיבוד השיקים שסורבו, אלא האם היה על המשיב לכבד את השיקים חרף החריגה ממסגרת האשראי ואי קיומה של יתרה מספקת בחשבון.

הוחלט:

לאחר שבחן לעומקן את התנועות בחשבון, קיבל בית המשפט את טענת המערערים ולפיה הבנק נהג, כדבר שבשגרה ולאורך תקופות ממושכות, לכבד בחשבון שיקים חרף החריגה ממסגרת האשראי, כאשר היקפי החריגות היו בסדרי גודל דומים וכאשר הבנק נהג, מעת לעת, "להגמיש" את מסגרת האשראי ולהעמיד למערער אשראי נוסף, קצר מועד, לשם המשך ניהול החשבון.

ביהמ"ש אף ציין כי נמצא שלא אחת החשבון נותר בחריגה מהמסגרת, גם לאחר ביצוע הפקדות ובכל זאת כובדו שיקים.

עוד קבע ביהמ"ש, כי הסכמת הבנק בעבר לכבד שיקים חרף החריגה ממסגרת האשראי, היא הסכמה אשר חוזרת על עצמה, בבחינת נוהג בחשבון, בתוך אותה תקופה ממש שבה סורבו השיקים נשוא הערעור.

אף אם לא היה בכוחה של התנהלות הבנק בחשבון (ובפרט – כיבוד שיקים בחריגה) כדי ליצור חוזה חדש בין הצדדים, בהחלט היה בכך כדי ליצור בעיני המערער ציפייה מסחרית לגיטימית כי הבנק ימשיך וינהג באותה דרך, ציפיה שאף היא מוגנת בחוק.

לסיכומם של דברים, בית המשפט קיבל, כאמור, את הערעור, ביטל את הבאת כל השיקים נשוא הערעור במניין השיקים שסורבו בחשבון. ובהתאם לכך, ביטל ביהמ"ש את ההגבלה על החשבון. ביהמ"ש חייב את הבנק לשאת בהוצאות המערער ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.ניתן ביום 13.3.12; את המערערים ייצג עו"ד אייל נון.