הפרת חובת הגילוי של בנק כלפי ערב, כמתחייב
מחוק הבנקאות ומחוק הערבות, הובילה לביטול הערבות

בית המשפט דחה את תביעתו של הבנק ופטר את הנתבע מהערבות עליה הוא חתום. נפסק, כי כלל לא הוסבר לנתבע שהוא חותם על ערבות לאדם כלשהו, וכל שכן לחייב שעל מסמכיו הוחתם בפועל, וממילא לא הוסבר לו סכום הערבות

*. עו"ד הראל נוימן

5/2/12

עובדות המקרה:

הבנק הגיש בקשה לביצוע שטר חוב, בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה, על סך 19,059 ₪.שטר החוב נחתם על ידי הנתבע ביום 29.11.99, כערבות להלוואה שלקחו בני זוג מיוצאי חבר העמים ("הלווים").

הנתבע טען כי לא ידע שהבנק החתים אותו על שטר הערבות, ואף לא ידע שהוא חותם על ערבות לאדם כלשהו. לטענת הנתבע, הפר הבנק את חובת הגילוי כלפיו כערב, הפרה המהווה הטעיה, והגוררת ביטול של הערבות.

לטענתו של הנתבע, הוא הגיע לבנק לצורך קבלת הלוואה, וחתם על כל המסמכים שנדרש לצורך כך. במסגרת זאת, טען הנתבע כי ההלוואה נלקחה מהבנק בתיווכה של "מתווכת", אשר קיבצה מספר עולים חדשים מחבר העמים והביאה אותם באופן מאורגן אל הבנק.

הנתבע טען כי איש מטעם הבנק לא הסביר לו על אילו מסמכים הוא חותם, אלא הבנק הסתפק בתרגומה של המתווכת, אלא שזו, לטענתו, לא הסבירה לו כי כחלק מהמסמכים לקבלת ההלוואה הוא חותם גם על ערבות לאדם אחר.

לטענת הבנק, משהגיע הנתבע בליווי מתווכת דוברת רוסית, רשאי היה הבנק להניח כי זו מסבירה לו את תוכן המסמכים ואם לא כך היה - אין לנתבע להלין אלא על עצמו (או להפנות טענותיו למתווכת). כן טען הבנק, כי הסביר לנתבע את הנתונים המהותיים בקשר למסמכים, וכי הנתבע ידע כי הוא חותם על ערבות להלוואה של הלווים.

הוחלט:

בית המשפט דחה את התביעה.

ההגנות להן זכאי ערב, כמתחייב מחוק הבנקאות ומחוק הערבות:

בפסק הדין, קבע ביהמ"ש כי ההגנות להן זכאי הנתבע כערב, מעוגנות בחוק הבנקאות (שירות ללקוח התשמ"א – 1981) ובחוק הערבות התשכ"ז – 1967. בהתאם להוראות חוק אלה ועל פיהן, מבוססים ההסדרים העיקריים בנוגע לעסקה לגביה חותם ערב את הערבות ולמניעת הטעייתו.

ביהמ"ש מנמק בפסק הדין, כי ההסדר המרכזי שבחוק הבנקאות, הנוגע להסברת פרטי העסקה ולמניעת הטעיות, הוא זה המפורט בסעיף 3 לחוק, סעיף 3 לחוק הבנקאות מחייב בין היתר, את התאגיד הבנקאי לגלות ללקוח את פרטי העסקה הנחשבים פרטים מהותיים.

בין נימוקיו, ציין בית המשפט כי עד לתיקון מס' 2 לחוק הבנקאות (משנת 1994), בו נתווסף לחוק סעיף 17א הקובע באופן מפורש כי יש להחיל את הוראות חוק הבנקאות גם ביחסי בנק-ערב, שררה אי בהירות באשר להיקף החובות המוטלות על הבנק כלפי הערב. בפסק הדין בענייננו, קבע בית המשפט כי הנתבע חתם כערב על הסכם ההלוואה בשנת 1999,לאחר התיקון, ואין ספק כי התיקון תקף ביחסי הצדדים, מה גם שעוד טרם תיקון חוק הבנקאות, נקבע בפסיקה כי ערב הנו בגדר "לקוח" לעניין סעיף זה.

ביהמ"ש ציין כי חוק הבנקאות נועד להבטיח את הגינות הבנקים כלפי ציבור הלקוחות, ולמניעת שימוש לרעה במעמדם, נוכח פערי הכוחות והידע הקיימים בדרך כלל בין הבנק ללקוח.

כן ציין ביהמ"ש בפסק דינו, כי בהקשר לחוק הערבות, ההוראה שהוקדשה לאותה המטרה היא סעיף 22 לחוק הערבות, המסדיר את חובת הגילוי המוטלת כלפי הערב.

הבנק כבעל מעמד "מעין ציבורי" : מוטלת עליו חובת גילוי מוגברת

פסק הדין בענייננו קובע כי הנתבע היה עולה חדש, שאך זמן קצר טרם הגיעו לבנק עלה לארץ, והוא לקח הלוואה לצורך מימון רכישת דירה במסגרת סל הקליטה שקיבל עם עלייתו לישראל. מצב עניינים זה, ממחיש את חשיבות החובות המוגברות המוטלות על הבנק בחוק הבנקאות, ובדין הישראלי בכלל. זהו המקרה האופייני אליו התייחסה לא אחת הפסיקה, בו נתפס הבנק, כבעל מעמד "מעין ציבורי". תפיסה זו גוררת אחריה אמון בבנק, באופן שהנתבע - בבואו במגע עם הבנק – סמך על פעולות, דרישות ומצגי הבנק ללא חקירה ודרישה.

חובת הגילוי: לבנק עדיפות ביחסי הכוחות כלפי הלקוח ו/או הערב, כבר משלב ההתקשרות הראשוני

לעניין הפרת חובת הגילוי, ביהמ"ש קבע כי פער הכוחות המובהק בין הלקוח ו/או הערב, לבין הבנק, מתעורר מהשלב המוקדם ביותר בהתקשרות עם הבנק. המורכבות של חוזי הלוואה, ערבות ואפילו פתיחת חשבון, מעמידה קשיי-הבנה למי שאינו מנוסה בהתקשרויות כאלה, לא כל שכן עת המדובר באדם ששפתו אינה עברית. פער זה מצדיק הטלת חובת גילוי על הבנק במטרה "למנוע מצב שבו לקוחות יוחתמו על מסמכים ארוכים ומסובכים המנוסחים על-ידי הבנקים, כאשר אין להם כלים אלמנטאריים להתמודד עמם ולהבין כהלכה את משמעותם".

במישור היחסים שבין הבנק לערב, ביהמ"ש קבע כי הפסיקה החילה באופן מוגבר את חובת הגילוי של הבנק שבמקורה נועדה להגנת הלקוח (הלווה). חובת הגילוי מטילה על הבנק הנושה, חובה להסביר לערב ולגלות לו פרטים מהותיים על העיסקה.

על פי פסק הדין, גם סעיף 22 לחוק הערבות, קובע שורת פרטים, אותם חייב הבנק לגלות לערב – טרם חתימת הערבות. כך לדוגמא - הסכום הנקוב בחוזה שבין הבנק ללווה, שיעור הריבית השנתי, תקופת החיוב, סכומי הפירעון, שיעורי הריבית ובסיס ההצמדה, היות הערב ערב-יחיד או ערב-מוגן, ומספר הערבים.

משמעויות אי מסירת המידע בקשר לסיכון אותו ערב נוטל על עצמו, במתן הערבות

בענייננו, קבע ביהמ"ש כי הוכח בפניו כי הבנק לא מסר כל מידע לנתבע בקשר לסיכון שאותו הוא נוטל על עצמו, במתן הערבות. במסגרת זאת, נתן ביהמ"ש אמון בעדות הנתבע, לפיה כלל לא הוסבר לו שהוא חותם על ערבות לאדם כלשהו, וכל שכן לחייב שעל מסמכיו הוחתם בפועל, וממילא לא הוסבר לו סכום הערבות או פירוט כלשהו מהפרטים המופיעים בסעיף 22 כאמור.

ביהמ"ש לא קיבל את טענת הבנק, לפיה די בשימוש בשלוש מלים בפני הערב, כמו "גרנט, סודה, סומה" (ערב, הלוואה, סכום), כדי שהבנק יצא ידי חובותיו כלפי ערב להלוואה.

בנוסף, באשר לטענת הבנק, לפיה היה סבור כי המתווכת, שליוותה את הנתבע ואת יתר הפונים, מסבירה להם את מהות המסמכים, קבע בית המשפט כי שוכנע, כי הבנק היה מודע היטב לכך שהאישה שנלוותה לנתבע ותרגמה עבורו מעברית לרוסית, הנה מתווכת, בעלת אינטרס עצמאי ונפרד לזה של הנתבע. בנסיבות אלה, הבנק אינו יכול לטעון כי לאור נוכחותה ותרגומה של המתווכת - מילא הוא אחר חובותיו כלפי הנתבע כערב.

ביהמ"ש פסק, כי למרות שהנתבע אדם אינטליגנטי, הוא חתם על המסמכים בבנק, מספר חודשים מועט לאחר שעלה לישראל, ללא ידיעה של השפה העברית, וכפי שהתברר במהלך העדויות שנשמעו, העולים מרוסיה כלל לא הכירו את משמעות המונח 'ערבות' מאחר ולא היה קיים הליך כזה ברוסיה.

בנוסף, בית המשפט ציין כי התברר מן העדויות, כי ההליך של החתמת הנתבע נעשה יחד עם החתמתם של אנשים אחרים, כאשר המתווכת מקבצת את האנשים ומביאה אותם לבנק, תוך תיאום מראש עם הבנק על מנת שיהיה פקיד בנק זמין להחתמת כל הקבוצה, כאשר ההחתמה נעשית כמעין "סרט נע" או "פס ייצור" בו מחתים הפקיד את האנשים האחד אחרי השני, וכאשר כל אחד מהאנשים חותם כלווה, וגם כערב ללווים אחרים, באופן שהאנשים ערבים זה לזה.

נקבע בפסק הדין, כי לא התקיים מצב של הסבר בעברית, המלווה בתרגום מייד לאחריו, של כל פרטי הערבות וההלוואה. לכל היותר "זרק" פקיד הבנק בפני הנתבע את המילים ערב/הלוואה/סכום, ציין סכום כלשהו ושם עלום של הלווה.

הבנק לא יוכל לפטור עצמו מחובת מתן הסבר מתאים לערב , בהנחה כי מתווך הוא שמסביר

בפסק הדין נקבע, כי הנסיבות שתוארו לעיל מוכיחות, כי לא היה זה מצב רגיל של לקוח הניגש לבנק לשם קבלת הלוואה. הבנק, באמצעות עובדיו, היה מודע להתנהלות לפיה הגיעו קבוצות עולים שחתמו זה לזה על מסמכי הלוואה, עם מתווכים, וכי אלה מתווכי דירות. כל אלה חיזקו את מסקנת בית המשפט, כי הבנק ידע או לכל הפחות היה צריך לקחת בחשבון כי הנתבע לא מבין על מה הוא חותם, וודאי שהבנק לא היה רשאי, בנסיבות האלה, להניח כי אותו מתווך, או מתווכת, מסבירים לערב את תוכן המסמך באופן הפוטר את הבנק ממתן הסבר מתאים.

בית המשפט נתן אמון בטענת הנתבע, לפיה הונע לחשוב כי כל המסמכים עליהם הוא חותם – נוגעים להלוואה שהוא עצמו לוקח, ולא לערבות להלוואה שלקח אדם זר.

ביהמ"ש אף קבע, כי לא הוכח כי הבנק מסר לנתבע פרטים כנדרש, לרבות בדבר היותו "ערב מוגן", ודי באי מסירת פרטים אלה כדי לפטור את הנתבע מערבותו לפי סעיף 23(א)(5) לחוק הערבות.

לסיכומם של דברים, בית המשפט דחה, כאמור, את תביעת הבנק, פטר את הנתבע מן הערבות וחייב את הבנק לשלם לנתבע את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,800 ₪.

ניתן ביום 18.1.12; את הנתבע ייצג עו"ד רפיק חמאדי

תאמ (שלום חדרה) 15058-03-10 בנק לאומי בע"מ נ' קלינין

*.  עו"ד הראל נוימן, שותף במשרד עוה"ד נוימן-שלזינגר. המשרד מתמחה בייצוג תובעים פרטיים כנגד גופים מוסדיים ועסקיים גדולים, לרבות ייצוג חייבי בנקים, וכן ייצוג נפגעים בנזיקין מול חברות ביטוח ורשויות, וייצוג עובדים מול מעסיקים.