הטלת עיקולים זמניים לתקופת הערעור למרות
דחיית תביעת בנק מזרחי

* עו"ד אסף גסטפרוינד

בפסק דין אשר ניתן ביום 25.03.09, קבע ביהמ"ש העליון כי יש להשיב את העיקולים הזמניים אשר הוטלו על נכסי החברה הנתבעת, הגם שתביעת בנק מזרחי כנגדה נדחתה בביהמ"ש המחוזי וזאת, מן החשש שבמידה ויתקבל הערעור (אשר נקבע כי סיכוייו שקולים), תסוכל יכולת הבנק לממש את פסק הדין. מאידך, נדחתה בקשה לעיכוב תשלום הוצאות המשפט שנפסקו, בסך 70,000 ₪, לאחר שנקבע כי אין הצדקה לעכב חלק זה של פסק הדין.

המשיבה 1, צוף יער בניין והשקעות בע"מ היא חברה קבלנית שהקימה, בין היתר, את פרוייקט "פנינת יער" לבניית שלושה בנייני מגורים ברחוב החסידה בחדרה. הבנק העניק לצוף יער ליווי פיננסי לשם הקמת הפרוייקט בהתאם לשלושה הסכמי ליווי שנחתמו ביניהם. מועד פירעון האשראי שניתן במסגרת הסכם הליווי השלישי היה עד מרץ 2000, אך לבקשת צוף יער נתן לה הבנק אורכה לפירעון האשראי עד חודש דצמבר 2000. צוף יער לא הצליחה לפרוע את האשראי גם במועד הנדחה ואף לא הצליחה למכור באופן עצמאי דירות בפרוייקט. משכך הגיש הבנק במאי 2002 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לאכיפת אגרות החוב שבידיו ולמינוי כונס נכסים על זכויות צוף יער בפרוייקט. ביום 24.1.2003 מינה בית המשפט כונס נכסים כאמור אך משנוכח הבנק כי כונס הנכסים מתקשה אף הוא למכור דירות בפרוייקט, הגיש תביעה כספית בגין החוב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד צוף יער ונגד המשיבים 5-2 (בעלי מניות בחברה ושתי חברות נוספות שבשליטתם, הערבים על פי טענת הבנק לחובה של צוף יער). את סכום התביעה העמיד הבנק על שישה מליון ש"ח משיקולי אגרה ונוכח הערכה באשר לסכומים אותם ציפה לגבות מתוך מימוש הדירות בפרוייקט במסגרת הליך כינוס הנכסים. לאחר הגשת התביעה עתר הבנק להטלת עיקולים זמניים על כספים, נכסים וזכויות של המשיבים המצויים או רשומים אצל רשימת מחזיקים שצירף עד לגובה סכום התביעה. ביום 17.9.2003 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה זו וביום 2.3.2004 נעתר לבקשה נוספת שהגיש הבנק להרחבת צו העיקול הזמני לחמישה מחזיקים נוספים (חמש קופות גמל). התביעה הועברה אל בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת א' שטמר), וזה דחה אותה לגופה ביום 31.12.2008, בקובעו כי המסמכים אותם הציג הבנק אינם מלמדים מהו שיעור החוב של צוף יער כלפיו ואין בהם משום ביסוס ראייתי הולם לתביעת החוב שלו ועל כן הבנק "נכשל בהוכחת גובה החוב". עוד קבע בית המשפט כי לכל היותר ניתן לומר כי דף החשבון נ/37 (לפיו עומד החוב על סך של 335,435.67 ש"ח נכון ליום 21.10.2004), הוא שמלמד על גובה החוב, אך הוסיף וקבע כי בכל מקרה יש להפחית מסכום החוב של צוף יער כלפי הבנק סכום של כחמישה מליון שקלים מתוקף ערבות מדינה שניתנה בחשבון. אשר לטענות שהעלו המשיבים בעניין תוקפן של הערבויות עליהן חתמו קבע בית המשפט כי אף שהבנק התנהל באופן לא מסודר ובניגוד להנחיות, לא היו טעות או הטעיה שהובילו לחתימה על הערבויות ועל כן הן עומדות בתוקפן. לאחר מתן פסק הדין הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה למחיקת העיקולים הזמניים שהוטלו על נכסיהם ובהחלטתו מיום 29.1.2009 קיבל בית המשפט את הבקשה בקובעו כי עם מתן פסק הדין פקעו העיקולים.

הבנק הגיש ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובד בבד הגיש כאמור את בקשה להטלת עיקולים זמניים בערעור במעמד צד אחד. הבנק טוען בבקשתו כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נפלו שגיאות מהותיות ועל כן סיכויי הערעור שהגיש טובים. הבנק מוסיף וטוען כי בהתאם לרשום בספריו חובה של צוף יער כלפיו, נכון ליום 16.2.2009, עומד על 24,647,690 ש"ח, וכי בניגוד לקביעת בית משפט קמא לא התגלתה סתירה בין התדפיסים שהוצגו בפניו והטעמים להבדלים בין התדפיסים הובהרו והוסברו על ידו. עוד טוען הבנק כי נוכח קביעת בית המשפט שספרי הבנק נאמנים עליו ושתדפיס ריכוז האובליגו בחשבון של צוף יער מהווה רשומה מוסדית, שגה בית המשפט בכך שלא הסתמך על אותו תדפיס לשם בחינת גובה החוב של המשיבים כלפיו. כן התעלם בית המשפט מכך שבהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים כבר נקבע כי לצוף יער חוב משמעותי כלפי הבנק. עוד טוען הבנק כי בית משפט קמא שגה בקובעו שיש לקזז מחובה של צוף יער כלפיו כחמישה מליון שקלים שהופקדו בחשבונה כערבות מדינה אשר מועד פרעונה בשנת 2011. הבנק מדגיש כי עשיית שימוש בערבות זו מתאפשר רק בהתאם לתנאים שנקבעו בכתב הערבות, באם המשיבים לא פרעו את חובם לאחר שהבנק מיצה את כל ההליכים נגדם, ואין מדובר בערבות שנועדה להיטיב את מצבם של המשיבים כאחראים לפרעון החוב. הבנק מוסיף וטוען כי אי היענות לבקשה להטלת עיקולים זמניים תכביד על ביצוע פסק הדין שיינתן בערעור, אם אכן יתקבל הערעור, באופן שיהיה צורך לנקוט הליכי גביה או לעשות פעולות לאיתור רכוש ממנו ניתן להיפרע. עוד טוען הבנק כי הוכח בעבר שהמשיבים מתחמקים מנושים ואף נוקטים בפעולות להברחת נכסים, כגון העברת זכויות המשיב 2 בדירת המגורים שלו ושל רעייתו על שמה, ללא תמורה. כמו כן, עולה בבירור לטענת הבנק מחקירתם של המשיבים 2 ו-3 בבית משפט קמא כי הם אינם מהימנים ואף בכך יש כדי לחזק את החשש מפני הברחת נכסים. בנסיבות אלה, כך טוען הבנק, ישנו חשש כבד שבסופו של יום הוא ימצא עצמו אל מול שוקת שבורה. עוד טוען הבנק כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו שכן אם לא יוטל העיקול הזמני לא יעלה בידו להיפרע מלוא חובם של המשיבים, אם יזכה בערעור, ואילו למשיבים לא ייגרם נזק אם יוטל העיקול שכן נכסיהם וזכויותיהם היו מעוקלים במשך כחמש שנים בהן התנהל ההליך בבית משפט קמא. כמו כן טוען הבנק כי הוא תאגיד בעל איתנות פיננסית מוכחת וכי יש בידו לפצות את המשיבים בגין כל נזק שייגרם להם בעקבות העיקול, אם בסופו של יום ידחה הערעור.

המשיבים מצידם מתנגדים לבקשה. ראשית טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה על הסף נוכח העובדה שהבנק הסתיר בבקשתו, שהוגשה במעמד צד אחד, את העובדה שהמשיבים הגישו לבית משפט קמא בקשה למחיקת העיקולים ובית המשפט קיבל את הבקשה בדחותו את טענות הבנק בהקשר זה, שהינן זהות לטענות שהעלה בהליך שבכאן. עוד טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה לגופה נוכח סיכוייו הקלושים של הערעור, והם מדגישים כי פסק דינו של בית משפט קמא נסמך כולו על ממצאי עובדה ומהימנות מהסוג בו מתערבת ערכאת ערעור רק במקרים יוצאי דופן. כן טוענים המשיבים כי בצדק דחה בית משפט קמא את התביעה, בין היתר, נוכח הסתירות שנמצאו בנתונים להם טענו עדי הבנק לעומת המסמכים שהציג וכן נוכח סתירה שנמצאה במסמכי הבנק בינם לבין עצמם. המשיבים טוענים כי ההסברים שנותן הבנק לסתירות אלה במסגרת הערעור כלל לא הועלו על ידו בהליך שהתנהל בבית משפט קמא ועל כן יש לדחותם. עוד טוענים המשיבים כי גם לו היה הבנק מוכיח את סכום החוב של צוף יער כלפיו הרי שלטענתם החוב נפרע באמצעות הסכומים שהופקדו בחשבונה, שהתקבלו במסגרת הליך כינוס הנכסים וכן מתוקף ערבות המדינה שהופקדה בחשבון.

המשיבים מוסיפים וטוענים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, ובוודאי שאינו נוטה לטובת הבנק במידה הנדרשת. בעניין זה טוענים המשיבים כי הבקשה אינה מבססת הכבדה על ביצוע פסק הדין שיינתן בערעור, אם הבנק יזכה בערעורו, ודברים אלו יפים בפרט בכל הנוגע למשיב 3 אשר אין בבקשה כל טענה כלפיו, ועל כן יש לדחות את הבקשה נגדו ונגד המשיבה 5 שבשליטתו. אשר לטענה שהמשיב 2 העביר בשנת 2000 את זכויותיו בדירת המגורים על שם אשתו כדי "להבריחה" ממסת נכסיו טוענים המשיבים כי טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא וכי מכל מקום אין די להציג מצב דברים ששרר בעת פתיחת ההליך בבית משפט קמא אלא יש להוכיח את מצב הדברים היום. עוד טוענים המשיבים כי טענות הבנק מתאפיינות באמירות סתמיות וכלליות שאין בהן כדי להצדיק מתן סעד זמני, וכי עובדה היא שהמשיבים לא פעלו להברחת הכספים שהיו להם בקופות הגמל גם לפני שבית המשפט הורה, לבקשת הבנק, על הרחבת צו העיקול. המשיבים מוסיפים וטוענים כי השיהוי הניכר בו לוקה הבקשה, שהוגשה רק כחמישים ימים לאחר מתן פסק הדין ועשרים ימים לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת המשיבים למחיקת העיקולים, מעידה כי יסוד ההכבדה אינו מתקיים בענייננו. מנגד, הטלת העיקולים תסב למשיבים נזק של ממש שאך יעצים את הפגיעה החמורה שנגרמה להם בשל רביצת העיקולים הזמניים שהוטלו על נכסיהם בבית משפט קמא במשך כמעט שש שנים. לטענתם נפגעה משמעותית בפרק זמן זה יכולתם של המשיבים 2 ו-3 לעסוק במקצועם כקבלני בניין, בין היתר, נוכח השלכות העיקול על המוניטין שלהם. המשיבים מוסיפים ומדגישים כי המשיבים 2 ו-3 כבני שישים והם מנסים לשקם את עסקיהם, והטלת העיקולים שנתבקשו תמנע זאת מהם.

ביהמ"ש חזר על ההלכה לפיה סעד זמני בערעור, ובכללו עיקול זמני לתקופת הערעור, אינו ניתן דרך שגרה. על המבקש סעד זה מוטל הנטל להוכיח כי סיכויי הערעור שהגיש טובים וכי במאזן הנוחות והנזק ידו על העליונה במובן זה שיקשה להחזיר את מצב הדברים לקדמותו אם יזכה בערעור בסופו של יום ועל כן יש להעדיף את עניינו על פני זה של המשיב שזכה בערכאה דלמטה, אולם ציין לא ניתן לומר שסיכויי הערעור שהגיש הבנק נמוכים. ספק אם אכן לא ניתן ליישב בין התדפיסים והמסמכים שהוצגו בפני בית המשפט באשר ליתרת החוב של צוף יער כלפי הבנק, ומכל מקום אף אם אלו הם פני הדברים, ומובן שהחלטה בגין עיכוב ביצוע אינה אמורה לקבוע מסמרות בעניין זה, נשאלת השאלה האם המסקנה המתבקשת מכך היא דחיית התביעה מכל וכל. קביעתו הנוספת של בית משפט קמא באשר למהותה ותחולתה של ערבות המדינה במקרה דנן אף היא מעוררת לכאורה קושי לא מבוטל ומכל הטעמים הלל, קבע ביהמ"ש שמדובר בערעור שסיכויו שקולים. מאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובת הבנק בשל החשש הממשי הקיים במקרה דנן כי בלא צו העיקול שנתבקש אכן יקשה על הבנק לבצע את פסק הדין, אם יזכה בערעורו. מהנתונים שפורטו בבקשה, אשר לא נסתרו בתגובת המשיבים, עולה כי מצבה הכספי של צוף יער אינו מאפשר לה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי נושים. כך למשל, בעקבות חוב של צוף יער כלפי בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, אשר שימש כבנק מלווה של פרוייקט נוסף אותו בנתה צוף יער, מונה ביולי 2003 כונס נכסים על זכויותיה באותו הפרוייקט. כמו כן יש ליתן משקל לגובה החוב לו טוען הבנק ולכך שבית משפט קמא קבע בפסק דינו כי הערבויות עליהן חתמו המשיבים 5-2 עומדות בתוקפן. בנסיבות אלה נראה כי ראוי ליתן לבנק את יומו בבית משפט שלערעור מבלי שסיכוייו לממש את הסעד שייפסק, אם יזכה בערעור, יסוכלו. מנגד הבנק הינו מוסד פיננסי איתן אשר יש באפשרותו לפצות את המשיבים בגין כל נזק שייגרם להם כתוצאה מהטלת העיקולים, אם יידחה הערעור.

לפיכך, הורה ביהמ"ש כי העיקולים הזמניים שהטיל בית משפט קמא בהחלטותיו מיום 17.9.2003 ומיום 2.3.2004 יושבו על כנם וישארו בתוקף עד להכרעה בערעור הבנק.

יצוין, כי משנדחתה התביעה בביהמ"ש המחוזי, הוטלו על הבנק הוצאות לטובת צוף יער, בסך 70,000 ₪. הבנק הגיש, בד בבד עם הערעור, בקשה לעכב את תשלום ההוצאות, בשל החשש שלא יצליח לגבות אותן בחזרה, במידה ויתקבל הערעור. השופט גרוניס, אשר דן בבקשה לעיכוב ביצוע, דחה אותה (ביום 21.07.09), תוך שהוא מציין כי אין צידוק לעיכוב החיוב הכספי.

*רע"א 1356/09 בנק מזרחי-טפחות בע"מ נ' צוף יער בנין והשקעות בע"מ ואח', מפי כבוד השופטת חיות.

* "הכותב הינו הבעלים והמנהל של משרד עורכי דין המתמחה בייצוג והופעה בבתי משפט".

אין המאמר דלעיל מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.

המאמר מפורסם כשירות לציבור ע"י חברת מ.א בקרה וניהול בע"מ מתמחה בחישובי ריבית ובדיקת חשבונות בנקים.