31/01/2013

בעקבות פסק הדין אשר התקבל בחודש פברואר 2012 בבית המשפט המחוזי בתביעת משפחת לקח נגד בנק מזרחי טפחות, בו קיבל ביהמ"ש חלק מטענות התובעים, מונתה רו"ח ענת בביץ כמומחית מטעם בית המשפט לחשב את שווי טענות התובעים אותן קיבל ביהמ"ש.

חוות דעתה של המומחית נמסרה לביהמ"ש בסוף נובמבר 2012 ובימים אלו, פורסמה הפסיקתה הקובעת, כי על הבנק לשלם לתובעים סכום של כ- 31,870 מליון ₪, בתוספת ריבית והצמדה מתאריך חוות הדעת ועד לתשלום בפועל.

מיני-רציו:

פורסם באתר נבו

* בימ"ש מחוזי קיבל בחלקה תביעה של לקוח נגד בנק להשבת כספים שנגנבו מחשבונו ע"י עובד הבנק ולפיצוי בגין עוגמת נפש בקובעו, כי ראוי היה שהבנק יחזיר כל סכום שמתברר שנגנב מלקח, ללא טענות דיוניות של התיישנות, אשם תורם ועוד.

* בנקאות – בנקים – חובותיהם

* בנקאות – בנקים – מעמדם

* בנקאות – יחסי בנק-לקוח – אחריות הבנק כלפי לקוחו

* בנקאות – יחסי בנק-לקוח – גניבה

* בנקאות – יחסי בנק-לקוח – השתק

* בנקאות – יחסי בנק-לקוח – חובת הבנק

* בנקאות – יחסי בנק-לקוח – חובת הנאמנות של בנק כלפי לקוחותיו

תביעה כספית להשבת סכומים שנגנבו, לטענת התובעים, מחשבונות בנק שניהלו אצל הנתבע 1, על ידי הנתבע 2 – שהיה אחראי מערך ההשקעות בסניף הבנק שבו היו חשבונותיהם, ואף הורשע ונכלא בגין כך, ולפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם בעקבות גניבות אלה וכן עגמת נפש, בסכום של 101,922,759 ₪.

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופט אהרון מקובר, קיבל את התביעה בחלקה, בקובעו כדלקמן:

הבנק אינו מכחיש שהפעולות שפורטו בכתב האישום המתוקן, שבהן הודה והורשע רוט, נעשו על ידי רוט, ונעשו על ידו שלא כדין וללא ידיעת והסכמת התובעים. משכך, אין מחלוקת כי כל העברות הכספים שנעשו מחשבונות לקח לחשבונות לקוחות אחרים, וכל משיכות הכספים שנעשו על ידי רוט תוך זיוף חתימתו של לקח, אשר פורטו בכתב האישום המתוקן, נעשו שלא כדין.

בנסיבות המקרה יש לחייב את הבנק בגין מעשיו של רוט. רוט כיהן בתפקיד בכיר בסניף – אחראי מערך ההשקעות, ופעולותיו נעשו במהלך עבודתו בבנק. הבנק הסכים לקבל על עצמו את האחריות למעשי רוט (בכפוף לטענותיו בגין התיישנות, אשם תורם וכדו'). משכך, אין אף צורך לדון בשאלת שליחותו של רוט וחיובו את הבנק בפעולותיו, או לשאלת רשלנות הבנק. כך או כך, הבנק הסכים לכסות את כל הסכומים שיוכח כי רוט משך מחשבונות לקח.

בפסיקה נקבע, כי מערכת היחסים שבין לקוח לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפסים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה.

מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן. מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל. בנוגע לתפקידו של הבנק ולהסתמכות הלקוח על פעולותיו, נפסק כי הבנקים ממלאים תפקיד מרכזי בחיי הכלכלה בישראל ובעולם המודרני בכלל, והם מתאפיינים בכשירות מקצועית, בנגישות למידע ובאמצעים טכניים העומדים לרשותם לצורך פעילותם. כל אלה, בצירוף התפקיד שהבנקים בישראל נדרשים למלא לעתים בביצוע מדיניות שלטונית ומשימות ציבוריות מקנים להם בעיני הפרט מעמד מיוחד, "מעין-ציבורי", אשר בגינו הוא רוחש להם אמון ונוטה לסמוך על פעולותיהם בלא לדרוש ולחקור אחריהן. התביעה דנן הינה תביעה חריגה ויוצאת דופן. אין זה שכיח שפקיד בנק ימעל בחשבונות לקוחות בהיקף כל כך גדול כפי שנטען בתביעה זו. ניתן להזכיר בהקשר זה רק את המעילה שהייתה בבנק צפון אמריקה על ידי מנהל סניף הבנק בירושלים והמעילה שהייתה בבנק למסחר על ידי סגנית מנהלת מחלקת ההשקעות בסניף הבנק.

מצב שבו התובע לא יקבל בחזרה את כל הכספים שנגנבו ממנו, לאחר קביעת היקפם, אפילו שכספים אלו נמשכו מחשבונו על ידי פקיד של הבנק שמעל, פקיד שהיה אחראי מערך ההשקעות בסניף, וזאת בטענה של התיישנות וטענות כיוצא באלה, הינו בלתי ראוי בנסיבות המקרה. ברור שהתובע לא רצה שמישהו יגנוב כספים מחשבונו ושהוא ניזוק בעקבות כך. טענת הבנק שהתובע לא יכול לתבוע חלק מכספים אלה בגלל חלוף הזמן, הינה בלתי נסבלת בנסיבות אלה.

הבנק הוא גם נאמן של התובע, וכאשר מדובר במעילה וגניבה בהיקף כה גדול, גם אם לא כל כך גדול כטענת הבנק, מן הראוי היה שלא יעלה כלל טענת ההתיישנות. ודאי שלא טענת האשם התורם. אין ספק שאם לקח היה יכול למנוע את הגניבות מחשבונו, היה עושה כן.

הטענה שהתובע יכול היה לדעת על הפעילות בחשבונו מדפי חשבון שקיבל או מעצם הפעולות שנעשו והמעקב שהיה עליו לבצע בחשבונותיו, ובשל כך התובע "אחראי" גם כן לגניבות שביצע פקיד הבנק בחשבונותיו, אף היא טענה שלא ראוי היה שתיטען על ידי הבנק בנסיבות המקרה המיוחד דנן.

סעיף 7 בחוק ההתיישנות קובע, כי הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה.

על פי הפסיקה, תחולת סעיף 7 בחוק ההתיישנות איננה מוגבלת לעילות שיסודן בעוולת התרמית, כמשמעה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אלא משתרעת על כלל עילות תרמית ואונאה, ויהא אשר יהא המקור המשפטי הקובע את סיווגן: נזיקי, חוזי, מינהלי או אחר.

טענת הבנק שהתובע יכול היה לדעת על פעולות התרמית בחשבונות, ואולי אף הייתה עצימת עיניים מצידו, יש לה על כן סימוכין. עם זאת, אין ספק כי התובע לא רצה בגניבות ובמעילות שנעשו בחשבונות, ונראה שלא יכול להיות חולק על כך, שהרי חזקה שאין אדם רוצה שייגנבו ממנו. ניתן לומר שהתובע ראה תדפיסים מסוימים של החשבונות, ודאי לא את כולם, וראה פעולות שמבוצעות, ואף על פי כן לא קלט, לא תפס ולא הבין שנעשות מעילות בבנק בחשבונות שהוא מטפל בהם. התובע אמר שהיה לו אמון מלא בבנק ולא העלה על דעתו שניתן לגנוב ממנו כספים בבנק.

בהיקפים הגדולים של אלפי פעולות שביצע התובע במשך השנים בחשבונות, ובסכומים גבוהים מאוד, ניתן לקבל טענתו שלא בדק כל פעולה ולא יכול היה לדעת שגונבים ממנו כספים בסניף. בנסיבות האמורות בית המשפט אף אינו מקבל את טענת הבנק בדבר מניעות ואשם תורם.

בית משפט זה סבור כי ראוי שבנק המנהל חשבונות לקוחות כשהוא מוחזק כנאמן כלפיהם, ישמור על מסמכים של לקוח תקופה ממושכת יותר מאשר 7 שנים בלבד, שהם תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות להגשת תובענות שאינן במקרקעין. כל עוד הלקוח ממשיך להיות קשור עם הבנק ולהיות לקוחו, הבנק צריך לספק לו דיווח על כל פעולה שנעשתה בחשבונותיו, גם אם עברה תקופת ההתיישנות, שהרי יחסי נאמנות אינם מסתיימים אלא כשאחד הצדדים מודיע על סיומם. מה גם, שיכולים להיות מקרים, אף הם לפי חוק ההתיישנות, של תקופת התיישנות ארוכה יותר, כמו תרמית, שאז התקופה היא מיום הגילוי והבנק צריך לצפות גם אפשרות כזאת ועל כן לשמור את מסמכיו תקופה ארוכה יותר. כך או כך, ודאי שנוהל פנימי שהבנק קבע אותו לעצמו, לפיו מסמכים מסוימים מבוערים אחרי 6 שנים בלבד, וכל שכן אחרי 3 שנים, אינו תקין ולא ברור מקור הסמכות של הבנק ליצור לעצמו נוהל פנימי כזה.

הבנק ידע היטב לא רק שרוט מעל והוציא כספים מחשבונות לקח, אלא הייתה בפני הבנק רשימה מדויקת שעשה רוט עם ועדת הבדיקה בכל הנוגע למעילות "חשבון חשבון פעולה פעולה". אף על פי כן, נלחם הבנק שלא לגלות את דוח הבדיקה וטען לחסיונו על פי חוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב-1992, וטענתו התקבלה. הבנק אמנם עמד על זכותו על פי דין, ואכן קיימת לו זכות כזו, אולם איש לא אסר על הבנק ולא מנע ממנו לגלות מרצונו ומיוזמתו את הסכומים והפעולות שרוט הודה בהם בנוגע לחשבונות לקח, לא לצורך ראיה בבית משפט או גילוי מסמך חסוי, אלא כדי להשיב ללקח את כספו, שהרי לקח היה לקוח של הבנק והיה ברור שנגנבו ממנו כספים רבים על ידי פקיד בנק בכיר. הבנק לא שילם ללקח ולו שקל אחד עד עצם היום הזה, למרות שהגניבות מכספי לקח התגלו לפני 13 שנים. אפילו לא כספים שרוט הודה במפורש שגנב מלקח.

מצד שני יש להביא בחשבון את טענת הבנק שהוא הגיע להסדרים עם שאר ששת הלקוחות שמהם נגנבו כספים על ידי רוט והתובע הוא היחיד עימו לא הגיעו להסדר, מכיוון שלטענתו ניפח לקח את דרישותיו הכספיות עשרות מונים מכפי שהיה בפועל ו"הלביש" על התביעה פעולות רבות מאוד שהוא זה שביצע אותן ולא רוט. אכן בפסק דין זה נקבעו סכומים שונים שהבנק לא חויב להשיבם לתובע. אולם בפסק הדין נקבעו גם סכומים רבים שהבנק כן חויב בהשבתם, וללקח נגרם נזק גדול, גם אם לא כל מה שתבע התקבל.

ת"א 5976-08-07 לקח ואח' נ' בנק מזרחי המאוחד בע"מ

לפסה"ד המלא

http://www.nevo.co.il/psika_html/mechozi/ME-07-08-5976-228.htm