בבית המשפט סילק על הסף תביעה של בנק אוצר החייל כנגד ערב מחמת התיישנות
תאריך: ‏יום ראשון 25 אוקטובר 2015
עו"ד תמיר מריזן
תא"ק (שלום, חיפה) 33257-04-14 – בנק אוצר החייל בע"מ נגד אלכסנדר בייגלמן
פסק הדין ניתן ביום 13/09/2015 ע"י כבוד השופטת שולמית ברסלב

תמצית עובדות המקרה נשוא התובענה:
ביום 07/01/2001 פתח מר לאומנסקי גריגורי (להלן: "החייב") חשבון בנק אצל התובע – בנק אוצר החייל בע"מ סניף בית-ספר טכני חיפה (להלן: "התובע" ו/או גם "הבנק").
ביום 07/08/2001 חתם הנתבע – מר אלכסנדר בייגלמן (להלן: "הנתבע") על כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה בסכום של 35,000 ₪ שאותה נטל החייב מהבנק (להלן: "ההלוואה" ו- "הערבות").
ביום 28/11/2001 תבע הבנק את החייב בגין יתרת חובו ובעקבות הליך זה נקט הבנק כנגד החייב בהליכי הוצאה לפועל לגביית החוב.
ביום 16/06/2004 אישר רשם ההוצל"פ, כי מוצו הליכי הגבייה כנגד החייב.
משכך, ביום 27/07/2004 הגיש הבנק תביעה כנגד הנתבע בגין ערבותו הנ"ל.
בהיעדר המצאת התביעה לנתבע נמחקה התביעה ביום 28/10/2004.
ביום 28/04/2014 הגיש הבנק תביעה נוספת כנגד הנתבע, זאת במסגרת התיק שבכותר (להלן: "התביעה הנוספת").
בגין תביעה נוספת זו הגיש הנתבע בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה (להלן: "בקשת הסילוק").

תמצית טענות הנתבע בבקשת הסילוק:
הנתבע טען, כי מניין הימים לספירת ההתיישנות של התביעה הנוספת החל ביום 16/06/2004, זאת משעה שבמועד זה אישר כב' הרשם, כי מוצו ההליכים כנגד החייב ולכן ניתן לנקוט בהליכים כנגד הערב, קרי – הנתבע.
משכך, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), שלפיו תביעה כדוגמת תביעתו הכספית הנוספת של הבנק כנגד הנתבע מתיישנת תוך 7 שנים מיום היווצרות עילת התביעה, כי-אז התביעה הנוספת הנ"ל התיישנה ביום 16/06/2011.
על-כן, משהתביעה הנוספת הוגשה ביום 28/04/2014 אזי שהיא הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות ולפיכך, בהתאם לתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקסד"א"), יש לדחותה כבר על סיפה.

תמצית טענות הבנק:
כנגד טענת ההתיישנות של הנתבע, טען הבנק, כי בנסיבותיה של התביעה הנוספת מרוץ ההתיישנות החל עם איתור הנתבע בארץ ולא ביום 16/06/2004, ועל-כן התביעה נכנסת בחריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.
מעבר לכך, טען הבנק, כי באשר לטענת ההתיישנות של הנתבע קיימת מניעות, השתק וחוסר תום-לב בהעלאת הטענה מקום בו הנתבע אחראי לחלוף השנים.
כמו-כן טען הבנק לעיקרון זכות הגישה לערכאות.

תמצית פסק-דינו של בית המשפט הנכבד:
בית המשפט הנכבד קבע בפסק-דינו הנ"ל, כי עילת התביעה כנגד הנתבע קמה לבנק עם מתן אישורו של הרשם למיצוי ההליכים כנגד החייב, קרי – ביום 16/06/2004.
על-כן, משהתביעה הנוספת של הבנק כנגד הנתבע הוגשה ביום 28/04/2014 בעוד שהמועד האחרון להגישה בטרם התיישנותה היה ביום 16/06/2011, אזי שחלפו 7 שנות ההתיישנות ומשכך התיישנה התביעה.
אולם, השאלה אליה נדרש בית המשפט הנכבד בפסק-דינו הנ"ל הינה, האם מתקיימים אחד מבין החריגים להם טען הבנק אשר מאריכים את תקופת ההתיישנות?
תחילה דן בית המשפט הנכבד בטענת הבנק להתיישנות שלא מדעת ע"פ החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.
בהקשר לחריג זה לתקופת ההתיישנות טען הבנק, כי עילת התביעה נודעה לו ביום שבו נודעה לבנק זהותו של הנתבע.
באשר לטענה זו של הבנק, קבע בית המשפט הנכבד, כי דינה להידחות, שכן לבנק הייתה ידועה מלכתחילה זהותו של הנתבע, זאת משעה שהוא חתם על ערבותו הנ"ל להלוואה.
זאת ועוד, בית המשפט הנכבד קבע, כי בהקשר של החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אי-ידיעת מקום מגורי הנתבע לשם המצאתה של התביעה מובחן ומובדל מאי-ידיעת זהותו של הנתבע ועל-כן אין לעשות גזירה שווה בין אי-ידיעת זהות הנתבע, אשר הייתה ידועה לבנק, לבין אי-ידיעת מקום מגורי הנתבע לשם המצאת התביעה.
ובאשר לשאלת ידיעת מקום מגורי הנתבע לשם המצאת התביעה, קבע בית המשפט הנכבד, כי ע"פ דו"ח החקירה מיום 12/08/2004, אשר הוזמן ע"י הבנק לשם קבלת אינפורמציה אודות הנתבע, ידע הבנק, כי הנתבע עזב את הארץ ביום 23/05/2004 וחזר לרוסיה.
על-כן, ע"פ אינפורמציה זו שהייתה גלויה לבנק היה צריך הבנק להמשיך לברר אחר כתובתו של הנתבע ברוסיה ושאז לבקש היתר המצאת התביעה לכתובתו של הנתבע ברוסיה, זאת בהתאם לתקנות 500 ו- 501 לתקסד"א.
כך גם בהקשר לדו"ח חקירה נוסף מיום 30/12/2008 אשר הוזמן ע"י הבנק לשם קבלת אינפורמציה על הנתבע; ע"פ דו"ח זה ידע הבנק, כי מאז שנת 2004 הנתבע אינו שוהה בארץ; ועוד ידע הבנק ע"פ דו"ח חקירה זה, כי הנתבע שוהה ועובד בארה"ב.
על-כן, שומה היה על הבנק להמשיך לחקור אחר כתובתו של הנתבע בארה"ב ולאחר איתור הכתובת לבקש היתר המצאת כתב התביעה לכתובתו של הנתבע בארה"ב, זאת בהתאם לתקנות 500 ו- 501 לתקסד"א.
אולם, הנתבע לא עשה כן – לא בהקשר למגוריו של הנתבע ברוסיה ולא בהקשר למגוריו של הנתבע בארה"ב.
ודוק: כי הן רוסיה וכן הן ארה"ב אינן מדינות אוייב אשר לא היה ניתן לבצע אצלן איתור כתובתו של הנתבע ולאחר מכן לבקש היתר המצאת התביעה לכתובת המאותרת בהתאם לתקנות 500 ו- 501 לתקסד"א.
משכך אף החריג הקבוע בסעיף 14 לחוק ההתיישנות אינו חל בנסיבות דא.
זאת ועוד, ע"פ בדיקה נוספת של החוקר מחודש מרץ 2014 הוברר לבנק, כי בחודש 08/2013 הנתבע עזב את הארץ באמצעות דרכונו הישראלי וכי שלנתבע ישנו חשבון פעיל בבנק הפועלים סניף מעלות.
כלומר, ע"פ בדיקה נוספת זו של החוקר ישנן אינדיקציות לכך שבמהלך השנים אף שהה הנתבע בארץ, אך אף-על-פי-כן מכלול הבדיקות לאיתור כתובתו של הנתבע בארץ לא בוצעו בשקידה ראויה ע"י הבנק.
משכך, קבע בית המשפט הנכבד, כי כפי הנראה בחר הבנק משיקולי עלות/תועלת להסתפק בדו"חות החוקר ולא להוסיף לחקור לאחריהם ובעקבותם אחר כתובתו של הנתבע בין אם ברוסיה, בין אם בארה"ב ובין אם בארץ, ולכן אף לא ביקש הבנק היתר להמצאת התביעה לכתובת הנתבע בחו"ל.
אולם, שיקולי עלות/תועלת אינם מהווים טעם להשהיית מרוץ ההתיישנות ובפרט שעה שמדובר בבנק אשר מוחזק כבעל אמצעים כלכליים לבצע את פעולות איתור כתובתו של הנתבע ולהמציא בעבורו לאחר מכן את התביעה.
לפיכך, בית המשפט הנכבד קבע, כי הבנק ישן על זכויותיו במשך כעשור ועל-כן אל לו להלין, אלא על עצמו בלבד.
לאור נימוקים אלו אף דחה בית המשפט הנכבד את טענת הבנק לזכות הגישה לערכאות כטעם המצדיק אי-דחייתה של התביעה הנוספת על הסף מחמת התיישנותה.
שכן, בפני הבנק היה קיים הכוח לנצל את זכותו לגישה לערכאות, אך משיקוליו הוא בחר הבנק שלא לממש כוח זה באמצעות כל אותן פעולות איתור והמצאה שהיו ניתנות לביצוע בטרם חלוף מועד תקופת ההתיישנות.
זאת ועוד, בית המשפט הנכבד אף ביכר לדחות את טענות הבנק למניעות, השתק וחוסר תום-לב בהעלאת טענת ההתיישנות ע"י הנתבע.
שכן, האיזון העדין שבין האינטרסים השונים "המתגוששים בזירה" מעוגן בחריגים המנויים בחוק ההתיישנות ומיצינו שלא עלה בידי הבנק לשכנע את בית המשפט הנכבד, כי הוא נכנס ב- ד' אמותיהם של כל אותם חריגים הקבועים בחוק ההתיישנות, זאת משעה שמשיקוליו-הוא בחר הבנק שלא לבצע את כל אותן הפעולות שהיו ניתנות לביצוע על-ידו לשם איתור כתובתו של הנתבע – בין אם ברוסיה, בין אם בארה"ב ובין אם בארץ – ולאחר מכן להמציא את התביעה לנתבע לפי כתובתו המאותרת בטרם חלוף תקופת התיישנותה של התביעה.
בסיכום הדברים, בית המשפט הנכבד קבע, כי על-אף שסילוק תביעה על הסף הינו סעד קיצוני שהשימוש בו יעשה ביד קמוצה בשל זכות הגישה לערכאות, בנסיבות דא אין מנוס, אלא להיעתר לבקשת הסילוק של הנתבע ולהורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה.
שכן, תקנות 100 ו- 101 לתקסד"א, אשר לפיהן רשאי ומוסמך בית המשפט להורות על סילוקה על הסף של תביעה "לא באו לעולם, אך לתפארת המליצה, אלא כמקור לסמכותו של ביהמ"ש, לסלק מדרכו הליכים שבהם ניכר וברור, כי גם אם יתבררו עד תום, עדיין לא יהיה בכך כדי להצדיק פסיקת הסעד המבוקש" (הדגשה במקור – ת.מ.).

אי-לכך, בית המשפט הנכבד קיבל את בקשת הנתבע והורה על דחייתה על הסף של תביעת הבנק, אך בנסיבות דא - ללא צו להוצאות.

• את הנתבע ייצגו עוה"ד א. גרץ ו/או מ. מרום.
• את הבנק ייצגו עוה"ד ד. זר ואח'.
• סקירת פסק הדין הנ"ל נעשתה ע"י עו"ד תמיר מריזן.
• משרד עו"ד תמיר מריזן מתמחה בייצוג תובעים פרטיים ומסחריים כנגד בנקים וגופים מוסדיים ועסקים גדולים לרבות ייצוג חייביי וערביי בנקים, ייצוג חברות וגופים עסקיים, ייצוג בעסקאות מקרקעין למיניהן, ייצוג חייבים בפשיטות רגל ובהליכי הוצאה לפועל וכן ייצוג עובדים ומעסיקים ביחסי עבודה.