ביהמ"ש דחה בפסק דינו את תביעת בנק דיסקונט תוך מתיחת ביקורת על התנהלותו במסגרתה לא פעל עפ"י חובת האמון הנדרשת.

"עיכובן של המחאות בידי בנק במשך תקופה ארוכה, מבלי לפעול לגבייתן, נוגד את החובה החלה על בנק לפעול בנאמנות כלפי לקוחו. על הבנק חלה החובה לגבות המחאות שהופקדו בידיו בתור בטוחה, ואין הוא יכול להטיל את האחריות לכך על הלקוח..."

* עו"ד טל בוטל-שפיס

11/2/13

ת"א 700383-09 בנק דיסקונט בע"מ (מחלקה משפטית) נ' אפרתי ואח'.

העובדות הצריכות:

בשנת 2007 פתחו הנתבעים חשבון בנק בסניף של התובע. בדצמבר 2007 הנתבעים הפקידו 12 המחאות מעותדות אשר ניתנו כנגד אשראי על סך של 250,000 ש"ח.

3 ההמחאות הראשונות בסך כולל של 45,000 ש"ח נפרעו, ויתר ההמחאות (בסך כולל של 135,000 ש"ח) לא כובדו מן הסיבה שניתנה לגביהם הוראת ביטול.

במועד לא ברור, ולאחר ביטול ההמחאות האמורות, הופחתה מסגרת האשראי של החשבון והועמדה על סך של 150,000 ש"ח.

בתאריך 20/10/09 החשבון היה ביתרת חובה בסך של 265,104 ש"ח ולכן הבנק הגיש תביעתו בסדר דין מקוצר, שבמסגרתה תבע את יתרת החוב האמורה, בתוספת ריבית מתאריך 1/10/09.

טענות הבנק:

עיקר טענותיו של הבנק מופנות כלפי טענת הנתבעים, כי חובם יכול היה להיות נמוך יותר, או אף יכול שלא היה להם כל חוב, אילו מסר הבנק לידיהם את תשע ההמחאות שבוטלו לשם ניסיון לגבותם מן המושך או אילו היה הבנק פועל לגביית ההמחאות בשלב מוקדם יותר.

טענה נוספת בעניין יתרת החוב - גם לאחר פירעון ההמחאה השלישית שכובדה, יתרת החובה היתה בסך של 230,356.21 ש"ח, כך שאף לו יתר ההמחאות היו נפרעות במועדן היתה עדיין נותרת יתרת חוב.

טענה אחרת שהעלה הבנק הינה ביחס לטענת הנתבעים כי לא ניתנו להם ההמחאות שלא כובדו על מנת לנסות לגבותן - הבנק טען לעניין זה כי לא חלה כל חובה על הבנק למסור לנתבעים את ההמחאות כדי לגבותן, וכן כי מנהל הסניף דאז מסר לנתבעים שתי המחאות אך הם לא עשו איתן דבר.

עוד טען הבנק כי - בסופו של דבר - פעל לגביית ההמחאות בתוספת ריבית ועל כן לא נגרם לנתבעים כל נזק מכך שההמחאות נגבו במועד מאוחר.

בנוסף הבנק טען כי לאור טענותיו, וכן כי אין כל אחיזה בדין לטענות הנתבעים - על הבנק היה תחילה לממש את הבטוחות שברשותו, בטרם הגיש תביעה לביהמ"ש.

הבנק בסס טענותיו על ההלכה הפסוקה לפיה לצד הליכי גבייה מהחייב העיקרי, רשאי הבנק גם לפעול למימוש הבטוחות שבידיו, ובלבד והחוב לא ייגבה פעמיים, ואף רשאי לקבוע את סדר הפנייה אל הבטוחות. הבנק הפנה לפסיקה, לפיה נושה מובטח שבידו שעבוד קנייני להבטחת חובו יכול לפרוע את החוב בדרך של מימוש הנכס, ללא תלות בהליכים אחרים - רע"א קוזאצ'י נ' בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ, נד(4) 761 (2000), וכן הפנה לפס"ד המחזק את הטענה לפיה אין לקבל טענה שכך הוסכם בעל פה עם הבנק - (בש"א (מחוזי תל-אביב) 20415/06 עצמון נ' הבנק הבינלאומי הראשון (2008).

טענות הנתבעים:

לטענת הנתבעים פנו אל הבנק וביקשו, כי יפעלו למימוש הבטוחות שניתנו להם כנגד האשראי שניתן לחשבון, וזאת באופן מיידי. הבנק השתהה בעניין, ורק כעבור זמן רב מסר לנתבעים שתיים מבין ההמחאות, ובחלוף תקופה נוספת, פעל לגביית ההמחאות הנוספות.

לטענת הנתבעים לו הבנק היה פועל בעניין זה ביעילות קודם לכן, התביעה הייתה מתייתרת.

הנתבעים דחו את טענות הבנק לפיהן נמסרו להם שתי המחאות, אך הם לא עשו עימן דבר. בעניין זה טענו הנתבעים כי ההמחאות נמסרו באיחור ניכר וכי לעו"ד שהיה אמור לטפל בגבייה של ההמחאות היה ניסיון רב בתחום הגבייה, כך שלא הייתה סיבה שלא לאפשר לו לפעול לגביית כספי ההמחאות.

הנתבעים טענו, כי העובדה שנמסרו להם רק שתי המחאות, ועוד את השתיים המאוחרות, מנעה מהם לפעול לגבייתן - בין השאר לאור ההוצאות הגבוהות הכרוכות בכך.

הנתבעים נסמכו בטענותיהם על פס"ד של ביהמ"ש העליון ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (2010) (להלן – "עניין טואשי"), שבו נקבע בין השאר, כי עיכובן של המחאות בידי בנק במשך תקופה ארוכה, מבלי לפעול לגבייתן, נוגד את החובה החלה על בנק לפעול בנאמנות כלפי לקוחו. כך גם נפסק שם, כי על הבנק חלה החובה לגבות המחאות שהופקדו בידיו בתור בטוחה, וכי אין הוא יכול להטיל את האחריות לכך על הלקוח, אפילו הוא מצוי ביתרת חובה.

לטענת הנתבעים, אמנם מתן מסגרת אשראי נתונה לשיקול דעתו של הבנק, אך עם זאת, גם זכות זו של הבנק כפופה לחובתו של הבנק לפעול בתום לב ובדרך מקובלת בקיום חוזה.

הנתבעים טענו כי שינוי מסגרת האשראי או ביטולה חייבה משלוח התראה עשרה ימים מראש אך לא הוכח שמכתבי התראה נשלחו, ואף לא הובאה ראיה בעניין הודעה על שינוי מסגרת האשראי.

לפיכך, לטענת הנתבעים במועד הגשת התביעה, עמדה מסגרת האשראי על סכום אשר עולה על סכום החוב, כך שבעת הגשת התביעה, כלל לא קמה לבנק עילת תביעה.

טענה חלופית שהועלתה על ידם הינה כי בהסכם שנחתם עמם לא צוין גובה הריבית של מסגרות האשראי השונות, ולכן בכל מקרה יש להפחית את שיעורי הריבית וההצמדה שעליהן ביסס הבנק את התביעה. בעניין זה הפנו הם לחובה המוטלת על הבנק לציין את שיעורי הריבית באופן מפורש, לאור הוראת סעיף 18 בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992.

קביעות ביהמ"ש מההיבט העובדתי:

קביעה בעניין החריגה ממסגרת האשראי:

על-פי מסמכי הבנק ובהם דפי החשבון, מסגרת האשראי במועדים שבהם בוטלו ההמחאות הנדונות הייתה בסך של 250,000 ₪. מסגרת אשראי זו שונתה והועמדה על סך של 150,000 ₪. במועד שבו הופחתה מסגרת האשראי לסך של 150,000 ₪, יתרת החובה בחשבון הייתה בסך של 232,97.80 ₪ כך שרק אז הייתה חריגה משמעותית ממסגרת האשראי. נקבע כי בעת שהתביעה הוגשה, הייתה חריגה ממסגרת האשראי שניתנה לנתבעים.

קביעה בעניין ההסכם למסירת ההמחאות לנתבעים:

הנתבעים טענו, כי מנהל הסניף התחייב למסור להם את ההמחאות שבוטלו, כדי שיוכלו לנסות ולגבות את כספי ההמחאות, אך הוא לא עמד בהתחייבותו. בהמ"ש התרשם מהחומר שלפניו ומחקירות המצהירים כי טענת הנתבעים אמינה עליו, ואכן קיבל אותה.

מסירת שתי המחאות לנתבעים וגביית כספי ההמחאות בידי הבנק:

בהמ"ש קבע כי "התנהלותו התמוהה של הבנק, שלא טרח לנסות ולגבות גם את שתי ההמחאות הנוספות ואף לא טרח לשתף את הנתבעים בדבר אפשרות זו, מהווה התנהלות חסרת תום לב ואף התנהלות בניגוד לחובות האמון והנאמנות שחב הבנק כלפי לקוחותיו. משכך פעל הבנק, הרי שמידת ההגינות מחייבת לראות את הדברים כך שהבנק לכאורה, גבה את מלוא ההמחאות, לרבות אלו שהיו בידיו של הנתבע. שכן משלא פעל לגבותן, אין לו להלין אלא על עצמו".

בהמ"ש דחה את טענת הבנק לפיה העובדה שהנתבעים לא עשו דבר עם שתי ההמחאות שניתנו להם עומדת להם לרועץ.

קביעות ביהמ"ש מההיבט המשפטי:

בהמ"ש הסתמך בקביעותיו על פסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין טואשי .

בעניין טואשי נבחנו שלוש שאלות המעניינות והקשורות לענייננו -

ראשית, האם קמה לבנק זכות עיכבון בהמחאות הדחויות, ובעניין זה יצא בית המשפט מן ההנחה כי לאור החוב הנטען, אכן קמה לבנק זכות עיכבון.

שנית, האם קמה לבנק זכות לממש את ההמחאות ולפעול לגבייתן או שמא רק הזכות להחזיק בהן לשם הפעלת לחץ על החייב, כדי שיפרע את חובו. בעניין זה השיב בית המשפט, כי לבנק עומדת גם הזכות לממש את הנכסים המעוכבים וכי במקום שבו מדובר בהמחאות, אזי דיני השטרות שאף הם חלים על המצב המתואר "קובעים כי יש להציג את השיק לפירעון תוך זמן סביר, ולמעשה עיכוב השיקים בידי הבנק בלא הגשתם לגביה עומדת בניגוד לחובת הבנק לפי דיני השטרות". שכן בנק רשאי, ואולי אף חייב, לממש את השיקים המעוכבים, קרי – להציג אותם לגבייה לפני הבנק הנמשך ולקבל מזומנים במקומם. גביית השיקים על-ידי הבנק נובעת בכל מקרה מתפקידו כשלוחו של לקוחו.

שלישית, אלו חובות וזכויות יש לבנק בכל הנוגע להמחאות שמעוכבות בידיו. על כך משיב בית המשפט כי "ראשית, לבנק זכות וככל הנראה חובה להציג את השיקים לגבייה בפני הבנק הנמשך, וזאת בהתאם לדיני השטרות ולחובתו כשלוחו של לקוחו". עם זאת, בוחן בית המשפט את חובותיו ואת זכויותיו של הבנק במקרה שבו ההמחאות שהוצגו לגבייה חוללו, כך שהלכה למעשה, לא נגבו.

מצב זה מעורר את השאלה, האם על הבנק להוסיף ולפעול לגביית ההמחאות באמצעים נוספים אשר עומדים לרשותו. על מנת להשיב, בוחן בית המשפט את הדין גם במצב שבו חשבון הלקוח מצוי ביתרת חובה וגם כאשר מצוי ביתרת זכות, וכל זאת בשים לב ליתרונותיו של הבנק בגביית ההמחאות שנמסרו לידיו בכלל וכבטוחות בפרט. מסקנת בית המשפט היא, שככלל, בשני המצבים יכול הבנק לפעול לגביית החוב, בעודו אוחז כשורה, גם במקום שבו חשבון הלקוח ביתרת חובה וגם במקום שבו הוא מצוי ביתרת זכות .

בנוסף נקבע על ידי בהמ"ש, כי כשבידי הבנק המחאות שהופקדו לשם גבייתן, ברור כי פתוחה הדרך בפני הבנק לממש את ההמחאות ולדרוש את ביצוען. בהמ"ש אף מדגיש, כי לא רק שהבנק רשאי לעשות כן, אלא אף חלה עליו חובה לעשות כן - "לאור תפיסות היסוד של שיטת המשפט הישראלית – תום לב, סבירות וכיוצא באלה, לא יכול בנק להשתהות עד אין קץ מתוך נוחותו, ולא לממש את הנכס הממושכן המצוי בידיו, שכן אין מקום לאפשר ניצול לרעה של כוח הנושה המובטח ונשייתו תוך שאי מימוש הבטוחה גורם לגידול בחוב כלפי הבנק ולצמצום בחלקם של שאר הנושים ...

כמו כן, במקרה בו הנכס הממושכן הינו שיק שהופקד בבנק לשם גבייתו יש להביא בחשבון את חובת האמון של הבנק כלפי הלקוח, וכן את דיני השטרות העלולים להביא לכך שלאור חלוף הזמן יתקיימו נסיבות אשר ישחררו את הבנק הנמשך מחובתו לפרוע את השיק, ואף ייתכן וחלוף הזמן יפטור במידת מה את המושך או המסיבים מאחריותם על פי השטר ... על כן ייתכן ובמקרה שהנכס הממושכן הוא שיקים נכיר בחובה של הבנק לממשם, אם ההשתהות במימוש אינה סבירה ועלולה לגרום נזק ליכולת הפירעון של אותם שיקים".

בהמ"ש אף הדגיש, כי "בנק אינו יכול מחד, להחזיק את השיק לתקופה ארוכה ובלתי סבירה, ומאידך, לא למנוע היווצרות של נזק ופגיעה ביכולת מימושו של השיק". שכן, "כאמור, על הבנק בראש ובראשונה חלה חובת נאמנות ללקוח שהפקיד בידיו את השיקים ... חובת נאמנות זו ממשיכה לרחף מעל יחסי הבנק והלקוח כל העת ומחייבת את הבנק להביא בחשבון את אינטרס הלקוח גם אם ייתכן והוא חב כספים לבנק".

באשר להיקפה של חובת הנאמנות נקבע כי "חובת האמון דורשת מהבנק למנוע נזק לשיקים המופקדים בידיו, ובכלל זה למנוע פגיעה ביכולת גבייתם של השיקים". כך בייחוד לאור העובדה ש"מניעת נזק לשיקים מהווה גם אינטרס של הבנק, אשר מחזיק בהם כבטוחה".

בהמ"ש העליון בענין טואשי קבע כי "חובתו של הבנק למנוע נזק לשיקים המצויים בידיו", היא בגדר "חובה, הרובצת בראש ובראשונה לפתחו של הבנק, ולא לפתח הלקוח" .

מסקנת בית המשפט בעניין טואשי הייתה, כי יש לייחס לבנק נזק בשיעור של 70% מסכום השיקים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

בהמ"ש בענייננו אימץ את עניין טואשי ואת מסקנותיו, ואף קבע, כי במשך תקופה ממושכת מאד, כשנתיים, לא עשה הבנק דבר בעניין ההמחאות. בנוסף, הבנק גם נמנע ממסירת ההמחאות לנתבעים, כדי שיפעלו לגבייתן וגם לא פעל בעצמו לגביית ההמחאות. מכאן, כי מבחן התוצאה מלמד, כי אילו פעל הבנק בזמן שהיה מתבקש שיפעל, ואילו פעל לגביית כל ההמחאות סמוך לאחר שחוללו, קרוב לודאי שהיה עולה בידיו לגבות את מלוא החוב, באופן שהיה מונע את חובם של הנתבעים. קרוב לוודאי,שאף היה מונע את הצורך בהגשת התביעה הנדונה.

בהמ"ש בענייננו קבע, כי התנהלות הבנק תמוהה במיוחד והייתה בה הפרה של חובת הנאמנות של הבנק כלפי הנתבעים גם בשלב גביית כספי שבע ההמחאות שנגבו. לא רק שמטעמיו של הבנק הוא לא חשף את נסיבות גביית כספי ההמחאות, אלא שלא ברור מדוע הבנק לא פעל קודם לכן לגביית ההמחאות, ויותר מכך, לא ברור מדוע הבנק לא פעל גם לגביית שתי ההמחאות שהיו בידי הנתבעים.

בהמ"ש קבע, כי לשם חישוב חובם של הנתבעים, יש לראות את הדברים כאילו מלוא תשע ההמחאות שחוללו, נפרעו בפועל במועדן. בהתאם לכך, יש לחשב את יתרת חובם של הנתבעים, ככל שישנה.

נוכח האמור מעלה, בהמ"ש דחה את תביעת הבנק בכפוף לכך שהבנק יערוך חישוב מחודש באשר למצב החשבון של הנתבעים. לאמור - ייעשה חשבון רטרואקטיבי, כאילו כל אחת מתשע ההמחאות שחוללו, נפרעו במועד פירעונן ורק אם לאחר מכן יימצא שנותר חוב בחשבון הנתבעים, יהיה עליהם לפרוע חוב זה בצירוף הריבית הנהוגה בבנק.

בהמ"ש קבע כי לאור התוצאה שאליה הגיע ובין אם יימצא שהנתבעים צריכים לפרוע יתרת חוב כלשהי ובין אם לאו הרי שהבנק יישא בהוצאות הנתבעים בסך של 20,000 ₪.

הנתבעים יוצגו על ידי עו"ד אדם עמרני.

* סקירת פסק הדין נערכה על ידי עו"ד טל בוטל-שפיס בעלת משרד עוה"ד בוטל-שפיס פריש המתמחה במשפט מסחרי - אזרחי ודיני בנקאות.

לצפייה בפרופיל משרד עו"ד וגישור בוטל-שפיס פריש לחץ : [כאן]