 |
 |
 |
על מהות חובת הזהירות וחובת תום הלב של תאגיד בנקאי .
בית המשפט דחה תביעה של בנק דיסקונט על סך 693,877 ₪
* עו"ד חנן אדד
17/02/2014
תיק ת"א 32822-03-11 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' רחום ואח' שנדון בפני כבוד השופט מרדכי בן –חיים בבית משפט השלום בתל אביב נדונה סוגיה שהוכרעה תוך בחינת עקרונות חשובים שבאחריות התנהלות ויושר בתוכם:
א. בחינת עקרון ההשתק המשפטי.[1]ב. חוק עשיית עושר ולא במשפט.
ג. בחינת עקרון חובת הזהירות המוגברת של הבנק כתאגיד בנקאי בכלל וביחס לטענתו למצג שווא בפרט .מטרת הערך של קיום השתק משפטי נבחן לאור מטרתו למניעת פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי באמון הציבור ובמערכת המשפט במטרה בין היתר להניא מפני ניצול לרעה של בתי המשפט .
בחינת עיקרון איסור עשיית עושר ולא במשפט נערכה עקב טענת הבנק להתעשרות שלא כדין של הנתבעים ,בחינת טענה זו נבחנה על יסוד 3 יסודות מצרפיים שנקבעו לצורך פרשנותו של סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט - 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"),שבהתקיימותם המצרפית ניתן להחיל את החוק והם :יסוד ההתעשרות, יסוד הקשר הסיבתי ("שבאו לו מאדם אחר") והיסוד הנורמטיבי("שלא על פי זכות שבדין").
בחינת עיקרון חובת הזהירות בו חב תאגיד בנקאי נבחן בין היתר כפועל יוצא מהעובדה כי הבנק אפשר פעולה בחשבון שלא בהתאם לזכויות החתימה ,חובת הזהירות נבחנה בנסיבות המקרה על מנת להכריע מי היה המקור המכריע לנזק ,בחינה זו נעשתה על יסוד 3 מבחנים : מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ,ומבחן השכל הישר .
בפני בית המשפט כאמור עמדה תביעה על סך 693,877 ₪ אותה דרש התובע שהינו מוסד בנקאי מהנתבעים (להלן :"נחום " חברת נחום " ).
בית המשפט ראה לדחות את התביעה ולחייב את התובע בשכ"ט עורך דין בסך 15,000 ₪ וזאת על יסוד דחיית טענות התובע בשים לב לעקרון ההשתק המשפטי בגינו בין היתר דחה את טענת עשיית עושר שנטענה על ידי התובע תוך שבית המשפט מחיל על התובע אחריות לקיום החוב הנטען בהתאם לחובת הזהירות בה חב התובע כתאגיד בנקאי כדלקמן:
טענות הצדדים כפי שעלו מפסק הדין היו ;
התובע שהינו תאגיד בנקאי ניתבע ביום 14.8.06 על ידי חברה סינית בשם ט.י. סין ישראל אנטרפרייז קואופריישן (להלן :"החברה הסינית") ועל ידי בעלי מניותיה (להלן "הסינים") בתביעה כספית ע"ס 4,570,167 ₪ בגין הוצאת כספים שלא כדין מחשבונות החברה הסינית.
התובע חתם על הסכם פשרה עם "החברה הסינית" בגינו שילם "לסינים" 350,000 ₪ לסילוק מלא וסופי של התביעה .
בכתב התביעה שהגיש התובע ,תבע התובע מהנתבעים "נחום" את הפיצוי ששילם (הבנק) לחברה הסינית בסך 350,000 ₪ בהסכם הפשרה האמורה לעיל בגין מה שכונה על ידי התובע פיצוי בגין שיקים שנמשכו שלא כדין מחשבון החברה הסינית על ידי הנתבעים ו/או לזכותם .
וכן 180,033 ₪ נוספים במונחי קרן בגין ייתרת החובה שנותרה בחשבון הבנק ש/ל החברה הסינית
עילות התביעה היו ;
עשיית עושר ולא במשפט . מצגי שווא.
עשיית עושר ולא במשפט - מניין ?
לטענת הבנק מבדיקת השיקים שצורפה לתביעת "החברה הסינית" התגלה כי קרוב ל-70 שיקים בסכום כולל של למעלה מ-2.5 מיליון ₪ נמשכו מחשבון הבנק לפקודת הנתבעים "נחום" או מי מהם ולכן הנתבעים הם אלו שנהנו מהסכום הנ"ל (2.5 מ"ש )
כן טען הבנק כי הנתבעים משכו שלא כדין סכומי כסף בסך כ-4.5 מיליון ₪ וחשפו את הבנק שלא בידיעתו ובניגוד גמור להתנהלותו העסקית - בפני תביעה מול גורמים אחרים .
מצגי שווא – מניין ?
התובע טען כי הנתבעים "רחום" יצרו במעשיהם ובמחדליהם מצג מטעה כלפי התובע , שעה ש"נחום" ביצע ריבוי פעולות הפקדה , ובה בעת מסיר שיקים חתומים על ידו, שיצרו כאמור מצג כי הדבר נעשה לטובת "החברה הסינית" ובכל מקרה, כי "רחום" ידאג לכיסוי כספי לתוצאות הנובעות ממעשיו. ביצירת מצגים אלו, גרם "רחום" נזק לתובע בסכום העולה כדי הסכום בהסכם הפשרה .
עד כאן טענות הבנק .
הנתבעים מצדם ; כפרו בזכות לגבות מהם כספים כלשהם כשהם אוחזים ב-13 טעמים שונים שנטענו בכתב הגנה מפורט שהוגש על ידם :
ביניהם טענות על כי הנתבעים טענו כי במסגרת ההליכים בתביעת "החברה הסינית" ,כי "רחום "היה לקוח מכובד ואמין, אשר ביקש לאשר משיכת שיקים בחתימה אחת והתובע נענה לבקשתו על יסוד ההנחה כי החתימה השנייה תוסף מאוחר יותר.
כן טענו הנתבעים, כי עפ"י הסכם הפשרה הסכים הבנק לשלם סך 350,000 ₪ "לסינים", אך לא "לחברה הסינית".
כן טענו כי בנסיבות העניין לא מתקיימים יסודותיה של עילת עשיית עושר ולא במשפט.
כן הוסיפו וטענו, כי כנגד הכספים שנמשכו מחשבון הבנק, שלא בהתאם לזכויות החתימה, קיבלה "החברה הסינית" סחורה ו/או שירותים, ומשכך ניכו הנתבעים את עלותם מכל סכום שנדרשו לשלם ובסך הכול 1,959,172 ₪ .
הנתבעים טענו כי גרסת הבנק בתביעתו זו, סותרת את טענותיו וגרסתו במסגרת כתב ההגנה שהגיש בתביעת "החברה הסינית", וזאת בניגוד לעיקרון של "השתק שיפוטי".[2]
נתחיל איפוא מהסיפא - מהו אפוא השתק שיפוטי ?
דוקטרינת כלל ההשתק השיפוטי עיקרו שאין אדם יכול לטעון דבר והיפוכו, ובלטינית – "quod approbo non reprobo" [3],[4] .
מתי חל הכלל של השתק שיפוטי : כלל זה עשוי לחול מקום בו אחד מבעלי הדין טוען טענות סותרות מן הבחינה העובדתית או המשפטית, אף אם מדובר בשני הליכים נפרדים .[5]
תכלית ההשתק השיפוטי לשיטתו של כב' השופט גרוניס כתוארו אז בעניין בית ששון הנזכר בע' 633, הינה ; "למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט"
עיקרון זה נשאב מעקרון תום-הלב.[6] "בעיניי היסוד להשתק השיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה שאינה בנויה אך על צרכים טקטיים" [7]
בית המשפט בחן את כתב התביעה של "החברה הסינית", ויותר מכך, את כתב ההגנה, שהוגש ע"י הבנק, ומצא טענות מפורשות בכל הנוגע לשימוש בכספים שהוצאו, ותפקידו של "רחום", כפי שפורטו בכתב ההגנה מטעם הבנק. בית המשפט אף התעמת עם הסייג המובנה בפסיקה אמריקנית לפיה, בעל הדין שכלפיו נטענה טענת ה"השתק השיפוטי", צריך שיזכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני (PRIORSUCSSESS RULE) )וקבע כי, אין להתעלם מן העובדה כי במסגרת ההליך הקודם(התביעה "הסינית") נתבע הבנק לתשלום בסכום של למעלה מ-4.5 מיליון ₪, ושילם בסופו שליום, "לסינים", סכום בסך של 350,000 ₪ בלבד ומשכך קצר למעשה הבנק את פירות טענותיו אשר מהן הוא מבקש להתנער כיום.
בהתאם לאמור מצא בית המשפט שהטענות בכתב ההגנה בפרשת החברה הסינית אותן טען הבנק עומדות בניגוד קוטבי לטענותיו של הבנק בתובענה זו, וקבע כי , די בכך כדי להוות השתק שיפוטי שישמוט את הקרקע מתחת לתובענה דנן (שהוגשה על ידי הבנק ).
הוצאת שיקים בניגוד לזכויות החתימה.
בית המשפט סקר בעיון רב את טענות הבנק לעניין שיעור הסכומים שנטענו על ידי הבנק וכן את טענת עשיית עושר ולא במשפט שנטענה על ידו ועל אף שקבע כי נטל הראיה בנסיבות על הנתבעים ראה לדחותה תוך שבית המשפט ראה לציין את העובדה לפיה הבנק הוא שאפשר פעולה בחשבון שלא בהתאם לזכויות החתימה, יש בה כדי ללמד על מניע ברור שהיה לבנק להתפשר עם "החברה הסינית" ועל ידי כך להימנע מהתדיינות לגופם של הטענות, אשר הייתה חושפת אותו לחיוב כספי בסכומים העולים עשרות מונים על סכום הפשרה שהושג .
כן הוסיף בית המשפט כי עיון בהסכם הפשרה מלמד שסכום הפשרה בסך 350,000 ₪, שולם "לסינים" בלבד (ולא "לחברה הסינית"), וזאת לסילוק מלא ומוחלט של תביעת "החברה הסינית" וזה שולם מבלי שהבנק מודה בטענה כלשהי שהועלתה בכתב התביעה ובנסיבות בהן ויתר הבנק כלפי "הסינים" ו"החברה הסינית" על יתרת החוב בחשבון הבנק ,ובהתאם למכלול הנימוקים שעלו בפס"ד האמור לא עלה בידי התובע לבסס את תחולת סעיף 1לחוק עשיית עושר .
בית המשפט שסקר את הראיות שהיו לפניו ציין כי אין חולק כי מדובר בחשבון קרדיטורי וכן כי פקידי הבנק מודעים היו לצורך בשתי חתימות וקבע כי למרות ידעה זו התובע (הבנק)לא נמנע במהלך פעילות חשבון הבנק, מאישור שיקים שנחתמו ע"י "רחום" בלבד וזאת בניגוד לחובתו .
עוד הוסיף בית המשפט לנוכח טענות התובע כי לא שוכנע כי הוצג מצג כלפי פקידי הבנק מצג פוזיטיבי כלשהו, שעולה כדי מתן ערבות ליתרת החובה בחשבון הבנק.
בית המשפט הוסיף עוד וקבע כי הבנק היה מודע כאמור למשמעות של חשבון קרדיטורי, וליתרון הנובע מקבלת ערבות בכתב ואשר שיגרת פעילותו מתאפיינת בהחתמת ערבים על כתבי ערבות ועל כן בין היתר לא קיבל את טענת הבנק כי המצג שהוצג לכאורה עולה כדי מתן ערבות .
כן קבע בית המשפט כי על הבנק חל עיקרון הזהירות, כלפי לקוחותיו ("החברה הסינית"),חובה שהינה בבחינת לחם חוקו. משכך, היה עליו להימנע מכיבוד שיקים שנחתמו ע"י "רחום" בלבד, ואף להימנע מאישור תשלומים החורגים מיתרת הזכות בחשבון שכן מדובר בחשבון קרדיטורי.
ומשנמנע הבנק מלפעול כך, הרי שגם אם היה התובע מוכיח כי רחום עשה כלפיו מצגי שווא, חלה לגבי הבנק הוראת סעיף 64 לפקודת הנזיקין(נוסח חדש), שכותרתה "גרם נזק באשם" ולפיו: "אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם שהם עוולה לפי פקודה זו או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו ורואים אדם כמי שגרם לנזק כאשמו אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק, אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה:
"... אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק ...[8]
"הסיבה המכרעת " כך נקבע[9] נבחנת על פי אמות מידה משפטיות שבמרכזן שלושה מבחנים חילופיים : מבחן הצפיות מבחן הסיכון מבחן השכל הישר
בהינתן שעל הבנק חלות חובות מוגברות[10] בתוכם חובת זהירות מוגברת הרי שהגשמת חובה זו הייתה מונעת את כל ההתרחשות [11] שעה שהבנק התרשל וזנח חובתו זו הגיע בית המשפט למסקנה כי אחריותו הכמעט מוחלטת של הבנק מכח חובתו זו לזהירות להימנע מלאשר פעולות בחשבון, שלא על פי זכויות החתימה שנקבעו לגביו, היא שהביאה לידי מצב הדברים שחייב את ביצוע התשלום ל"סינים", כמו גם את היווצרות יתרת החוב בחשבון הבנק .
ומכאן שאילו היה הבנק מקפיד על חובותיו בראשית הדרך לזהירות מוגברת יש וסוגיה זו לא הייתה מתרחשת כלל .
סוף דבר הוא כי לו היה הבנק ער לחובותיו המוגברות לתום לב מול לקוחותיו כמו גם בניהול הליכים משפטיים יש והיה נמנע מלעשות שימוש בטענות הופכיות העולות כדי השתק משפטי ומי ייתן ומכוח פסק הדין ינהגו התאגידים הבנקאיים על פי אמות המידה בהם הם מחויבים כלפי לקוחותיהם .
את הנתבעים ייצג עוה"ד רועי אשכול.
פסק הדין ניתן על ידי כבוד השופט מרדכי בן –חיים על יסוד עבודת עורכי הדין המלומדים שייצגו בהליך ואך סוכם לבקשת חברת מ.א. בקרה ניהול שמתמחה במתן חוות דעת בנקאיות וסוכמה על ידי * עוה"ד חנן אדד שמכהן כראש אקדמי במרכז תובנות לגישור ומשמש כמגשר מהו"ת מטעם בתי המשפט מרצה בתחומי משפט אתיקה וגישור באוניברסיטת בר אילן ,באר שבע ובמרכזים אקדמיים נוספים ,ובעל משרד עורכי דין המתמחה בתחומי המשפט האזרחי-מסחרי ,בנקאות, חוזים ,יחסי עבודה , לשון הרע ...
[1] שמקורו בעקרון תום הלב
[2] יש לציין כי העקרונות לגבי תחולתו של הכלל טרם הוכרעו במלואם.
[3] "מה שמכירים בו אי אפשר להתנכר לו "
[4] ראה בע"א 513/89 -Interlego A/S נ' Exin - Lines Bros S. A., פ"ד מח(4), 133, 195-194,שם, מתוך פסק הדין
[5]ראה: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 רע"א 6520/05 - Kirkham Holdings Limited ואח' נ' Albany Park Limited ואח' (לא פורסם)
[6] שם ,ששון בעמ' 638
[7] המלומד האמריקני Boyers הגדיר זאת במאמרו "Precluding Inconsistent Statements: The Doctrine of Judicial Estoppel" 80 Northwestern University Law Review (1986) 1244, 1263:
"… the doctrine is applied only when the positions are truly inconsistent; that is, 'the truth of one must necessarily preclude the truth of [the] other.' Furthermore, it is not sufficient that the positions merely appear inconsistent; the courts will not permit apparent inconsistency 'to obscure an underlying consistency.' For the invocation of the doctrine, the two positions must be diametrically opposed."
[8] ההדגשות אינן במקור ח.א כאן ובכול הניכתב במאמר
[9] ע"א 1989/94גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי
[10] חובת נאמנות מוגברת שנועדה למנוע ניצול כח ,חובת זהירות שנועדה למנוע נזק, חובת תום לב מוגברת מכוחה נישאף אף עיקרון ההשתק המשפטי
[11]."כאשר חובת הזהירות של אדם מכוונת למנוע את אשמו של אדם אחר, אין לראות בהתרחשות האשם המסוים של האחרון משום סיבה מכרעת, המנתקת את הקשר הסיבתי, כי הלוא חובתו של הראשון היתה למנוע דווקא את אשמו של השני" ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד נג(3) 529, 547
|