בית המשפט דחה על הסף תביעת בנק מרכנתיל דיסקונט מחמת התיישנות

* עו"ד יובל גוטר

13/11/2014

בפסק דין מיום 5 לנובמבר 2014 דחה על הסף בית המשפט השלום בחיפה את תביעתו של בנק מרכנתיל דיסקונט כנגד לקוחות הבנק בגין חוב- מחמת התיישנות.

הנתבעת 1 רצר עיצוב פרויקטים (1997) בע"מ פתחה חשבון בנק ביום 16/5/00 , הנתבעים 2-3 בעלי המניות בחברה חתמו על כתב ערבות מתמדת לכל חובות החברה ללא הגבלה בסכום.

נכון ליום 4/11/01 יתרת החוב הנטענת בחשבון הייתה 101,333 ₪ .

הנתבעים שהו בארה"ב החל מחודש 10/01 ועד לשנת 2010 ( הנתבע 3 טען כי שב ארצה ביום 17/2/10 ).

ביום 15/01/13 הגיש התובע את התביעה לתשלום יתרת החוב בחשבון הבנק נכון ליום 4/11/01 . הבנק פתח בשנת 2002 תיק הוצל"פ כנגד החברה, ותיק הוצל"פ שנפתח כנגד הנתבע 3 שנסגר לאחר שהנתבע 3 הגיש בקשה לביטול הליכים בטענה להעדר מסירה כדין.

התובע טען כי ניסה לאתר את הנתבעים משך תקופה ארוכה ללא הצלחה.

כב' השופטת שולמית ברסלב קבעה כי התובע לא פירט את ניסיונותיו ולא צירף כל מסמך המעיד על הפעולות שביצע לשם איתור הנתבעים.

בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 התביעה התיישנה לאחר 7 שנים, ככלל תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מהיום שבו נולדה עילת התביעה ( סעיף 6 לחוק ההתיישנות), לכל המאוחר ביום 4/11/01, כלומר התביעה התיישנה ביום 4/11/08 .

התובע טען כי החריג שבסעיף 14 לחוק ההתיישנות מאריך את תקופת ההתיישנות.

סעיף 14 לחוק ההתיישנות קובע :

שהות מחוץ לישראל

14. בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי.

בסעיף זה –

"שטח מדינה" – לרבות כל ארץ חסות וכל שטח התפוס למעשה בידי מדינה;

"בעל דין" – לגבי נכס המוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, לאפוטרופוס על נכסי גרמנים או לממונה על רכוש האויב – מי שהיה בעל הנכס האמור ערב ההקנייה, ולגבי נכס שבניהולו של האפוטרופוס הכללי – בעל הנכס.

על התובע בהתאם לסעיף 14 לחוק ההתיישנות היה להוכיח כי בעל הדין שהה מחוץ לישראל בתנאים שאינם מאפשרים לקיים את בירור התביעה.

הרציונאל בבסיס חריג זה הוא הרצון שלא לפגוע בזכות של התובע לערכאות מקום שבו מסיבות שאינן תלויות בו, לא עמדה לו היכולת לממש זכויותיו.

בית המשפט קבע כי התובע לא הוכיח קושי ממשי לנהל את תביעתו בישראל, אין חולק שהנתבעים שהו בארה"ב, שאינה מדינת אויב והיחסים בין המדינות אינם מונעים את הבירור המשפטי, אין כל מניעה להמצאת כתב בי דין לארה"ב, לחייב בעל דין להתייצב למשפט ולקיים את החלטות בית המשפט. התובעים לא המציאו ולו דו"ח חקירה אחד המעיד על פעולות שבוצעו לאיתור הנתבעים 2 ו-3 במהלך כ-12 שנה.

בית המשפט אך התייחס להליכים שנמשכו לפחות עד שנת 2009 כנגד חברה הקשורה לנתבעים, שבמהלכם אף הועברו כספים לנתבעים 2 ו-3 בהיותם בחו"ל, ושבאמצעות חקירה ראויה מצד התובע היה ניתן לכל הפחות, לאתר את התביעות, כולן או חלקן, ביחס לנתבעים 2 ו-3 , ולחברות שונות שבבעלותן וכפועל יוצא לקבל מידע מבעלי תפקיד ולנקוט בהליכים שונים בניסיון לאסוף מידע על מקום הימצאותם, בנוסף ניתן היה לאתר את הנושים והספקים ולדלות מהם מידע.

התובע לא הניח תשתית עובדתית ראויה לגבי הנסיבות אשר מנעו ממנו להגיש את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות ובהעדרה לא ניתן לקיים בירור ענייני אודות הנסיבות בעטין לא הוגשה התביעה בתוך תקופת ההתיישנות. התובע לא הוכיח כי התנאים שבהם היו הנתבעים 2 ו-3 בארה"ב מנעו ממנו לקיים בירור משפטי ולמצער, הציבו בפניו קושי ממשי לממש את כוח תביעתו. על כן לא נתקיימו התנאים הנקובים בסעיף 14 לחוק ההתיישנות.

אומנם, בית המשפט לא ימהר לדחות תביעה על הסף מחמת התיישנות, אך בבואו לדון בטענת ההתיישנות עליו לאזן בין האינטרסים ה"מתגוששים בזירה" של בעלי הדין וכלל הציבור, כמו הטעמים המרכזיים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות, כפי שאלו באים לידי ביטוי מפי כבוד השופטת ט. שטרסברג-כהן ב-ע"א 1254/99, המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח, פ"ד נד(2), 535:

"הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי, נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו... והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק...

אל מול טעמים אלו, עומדת זכותו המהותית של התובע, הדורשת סעד ומרפא. אף שיש טעם רב באינטרסים עליהם באה ההתיישנות להגן, לא בכל מקרה הטעמים הנ"ל או איזה מהם, רלבנטיים. האיזון הראוי בין האינטרסים המתעמתים בזירה, הוא שמתווה את גישתנו לטענת ההתיישנות, וליישומה במקרה נתון. ...".

בית המשפט קבע כי התובע ישן על זכויותיו משך למעלה מעשור, וזכות הגישה לערכאות נסוגה מפני אינטרס הנתבעים והאינטרס הציבורי הכולל כמו גם שיקולים מערכתיים.

בית המשפט אף התייחס והביע מורת רוח מהתנהלות הנתבעים, אשר נסו מהארץ בהותירם חובות, הקפידו לא להגיע ארצה 9 שנים, ושבו בחלוף תקופת ההתיישנות, כאשר בין לבין, לשיטתם שלשלו לכיסם סכומים שנותרו מפעילות החברה הקשורה, ואולם אין בהתנהלות לא ראויה זו, כדי לגבור על האיזון העדין בין האינטרסים השונים ה"מתגוששים בזירה" המעוגן בחוק ההתיישנות, על חריגיו .

בנסיבות אלו אין מנוס על סילוק התביעה על הסף.

את הנתבעים ייצגו עוה"ד מוטי בן-ארצי.

תא"ק 27727-01-13 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' רצר עיצוב פרויקטים (1997) בע"מ ואחרים

*עו"ד יובל גוטר ממשרד עורכי דין רוזנבאום גוטר ושות'. לצפייה לחץ : [כאן]