בנק אחראי למעילה וגניבה ע"י עובדו אם לא דאג לנהלי עבודה, פיקוח ובקרה נאותים וללקוח אשם תורם לגניבה מחשבונו אם לא עקב וביקר את הפעילות בחשבונו

עו"ד חגי שדה*
22 בפברואר 2016

ת"א (מחוזי ת"א) 1062/09 מרים בנראש נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ
(פסק דינו של כב' השופט הבכיר יהודה פרגו מיום 06/01/16)

רקע

בין השנים 2008-1999, הייתה התובעת, מרים בנראש (להלן- "הלקוחה"), לקוחה של בנק מזרחי טפחות בע"מ בסניף ריב"ל ובסניף הרצליה פיתוח (להלן-"הבנק").

בין השנים 2004-1999 הייתה הגב' רונית זיגלווקס (להלן-"הבנקאית") סגנית מנהל סניף ריב"ל ובין השנים 2008-2004 מנהלת סניף הרצליה פיתוח.

במהלך שנים אלו, מעלה וגנבה הבנקאית מחשבונותיהם של הלקוחה ואחרים סכומי כסף גבוהים, אותם היא הפקידה בחשבונותיה ובחשבונות של אחרים הקרובים אליה. בכספים אלו עשתה הבנקאית שימוש לצרכיה הפרטיים.

כמו כן ובנוסף, שכפלה הבנקאית את כרטיסי האשראי של הלקוחה ובאמצעותם רכשה מוצרים ושילמה חשבונות שונים.

בעקבות תלונת הלקוחה, ערך הבנק בדיקה וחקירה של טענותיה, מצאן צודקות אך כפר באחריותו למעשה הגניבה של הבנקאית, ומכאן תביעתה להחזר הכספים שנגנבו ממנה ע"ס 4,000,000 ש"ח.

במהלך ההליכים בתיק זה ורק לאחר שהתיק כבר נקבע לשמיעת ראיות, ניאות הבנק לשלם ללקוחה פיצוי ע"ס 809,791 ש"ח, הוא הסכום בו נכון היה הבנק להכיר כנזק שנגרם ללקוחה עפ"י בדיקותיו.

לאחר שהמומחה מטעם בית המשפט בדק את כל המסמכים הרלוונטיים בתיק הוא קבע כי הלקוחה זכאית לקבל מהבנק סך של 933,066 ₪ נוספים (בקיזוז הסך של 176,860 ₪ אותו שילמה הבנקאית ללקוחה עת התגלו מעשי הגניבה בשנת 2008), מעבר לסכום אותו שילם לה הבנק כאמור- ובית המשפט אימץ את קביעתו כאמור.

בשולי פסק הדין, ציין בית המשפט כי יתכן שסכום זה אינו מבטא את מלוא הנזק שנגרם ללקוחה ע"י הבנקאית, אך בעובדה זו בא ליישומו האשם התורם של הלקוחה, אשר התנהלותה מול הבנק, תרמה לכך שלא את הכל ניתן היה לאתר, ואת שלא אותר, התקשתה הלקוחה להוכיח ועליה לשאת בחסר זה.

טענות הבנק

בכתב ההגנה, כפר הבנק באחריותו למעשי הגניבה וטען שלא ידע ולא יכול היה לדעת על מעשיה ו/או מחדליה של הבנקאית וכי הוא אינו אחראי על פעולותיה של הבנקאית שנעשו בחריגה מהרשאה.

עוד טען הבנק לרשלנות תורמת של הלקוחה אשר בדרך התנהלותה אפשרה ולא מנעה על אתר את גרם הגניבה והנזק, וכי יש להטיל על הלקוחה אשם תורם בשיעור של 100%.

הבנק הגיש הודעת צד שלישי נגד הבנקאית בדרישה להחזר של כל כספי המעילה והגניבה מחשבונה של הלקוחה.

טענות הבנקאית

בכתב ההגנה הודתה הבנקאית בביצוע מעשי גניבה בסך 520,000 ₪ מחשבונותיה של הלקוחה, כפרה ביתרת סכום התביעה והביעה חרטה על מעשיה.

ההליך הפלילי נגד הבנקאית

בעקבות תלונתה של הלקוחה, ערך הבנק בדיקה וחקירה אשר בעקבות תוצאתה, הוגשה תלונה למשטרת ישראל.

ביום 24/12/2008 הוגש כתב אישום נגד הבנקאית המתאר, באופן חלקי, את מעשי המרמה והגניבה של הבנקאית מהלקוחה.

ביום 6/5/2009 הודתה הבנקאית, והורשעה בביצוע מעשי עבירה כדלקמן: גניבה בידי מורשה ומרמה והפרת אמונים בתאגיד. ההודאה וההרשעה הייתה במסגרת עסקת טיעון שנעשתה עם התביעה.

בסעיף ד' להסכם עסקת הטיעון, העמידה הבנקאית את כל רכושה לצורך השבת סכום הגניבה המתואר בכתב האישום, לרבות את כל זכויותיה הכספיות בבנק וכן את דירת מגוריה בתל אביב.

הכרעת בית המשפט
סוגיית אחריות הבנק

הבנקאית הייתה סגנית מנהלת סניף ריב"ל ולאחר מכן, מנהלת סניף הרצליה פיתוח ואת מעשי המעילה והגניבה ביצעה הבנקאית במהלך עבודתה בבנק.

למותר לציין, שמעשים אלו נעשו ללא ידיעת הבנק ולא היה בהם כדי לקדם את האינטרסים של הבנק. נהפוך הוא; גם הבנק היה קורבן למעשיה של הבנקאית. הבנק שילם לקורבנותיה של הבנקאית את סכומי הגניבה, עליהם הוא מצא תיעוד.

כל זאת, אין בו כדי לפטור את הבנק מאחריותו למעשיה של הבנקאית, והוא גם אינו כופר באחריות זו. לבנק יש אחריות ונאמנות כלפי לקוחות הבנק וכספי הלקוחות המופקדים אצלו.

הבנק כשל בבחירת הבנקאית כעובדת; בוודאי עת עסקינן בעובדת בכירה כדוגמת הבנקאית, אשר מכוח התפקידים שמלאה היה בידיה כוח רב ואפשרות לבצע את שביצעה.

הבנק כשל עת לא הנהיג שיטות עבודה בקרה ופיקוח נאותים כדי להבטיח שפעולות המעילה והגניבה אותן ביצעה הבנקאית לא תתאפשרנה ולא תתרחשנה.

מעדותה של הבנקאית למד בית המשפט, על היקף מעשי הגניבה אותם ביצעה לאורך שנים בחשבונות שונים, ועד כמה היה קל הדבר. ללמדך, עד כמה מדובר היה בשיטות פיקוח ובקרה בלתי נאותים.

גם כאשר כבר חשד הבנק בדבר מה, בדיקותיו היו רשלניות ובנוסף, לא הייתה זו הפעם היחידה שבו נכשל הבנק בנושא זה. מקרה קודם של גניבת כספים מחשבונות לקוחות בבנק נדון בתיק לקח ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ שם עלה בידי אחראי מערך ההשקעות בסניף הבנק, לגנוב כספים מחשבונות התובעים ע"י העברתם לחשבונות אחרים בבנק ובבנקים נוספים. גם כאן, לא קיבלו התובעים את הדואר מן הבנק והוא נאסף ע"י הבנקאי שם.

גם בעניין שנדון בפרשת לקח, בדקה את האירועים חטיבת הביקורת באמצעות מנהל מחלקת אירועים מיוחדים בחטיבת הביקורת. דא עקא, שלא ננקטו פעולות מספיקות על מנת למנוע התנהלות כזו, דבר אשר אפשר ללקוחה לבצע את שעשתה עד תום שנת 2008, עת התגלה הדבר.

לאמור; אחריות הבנק, במקרה הנדון, היא אחריות ישירה למעשי גניבת הכספים מחשבונותיה של הלקוחה, הגם שהם בוצעו ע"י הבנקאית. טענת הבנק כיום, הנה אך ורק לרשלנות תורמת של הלקוחה.

בית המשפט פסק כי הקשר בין בנק לבין לקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב בין הבנק לבין הלקוח - על הרוב החוזה הוא אחיד (לדוגמה: אותו טופס או סדרת טפסים שלקוח חותם עליהם בבקשו לפתוח חשבון בבנק) - אך הכול מסכימים כי מערכת היחסים בין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים, ואלו מטילות חובות הן על הבנק הן על הלקוח.

אחת החובות שהבנק חב ללקוחו - בגדרי החוזה ביניהם - הינה זו הנדרשת מתוך חובת הזהירות הכללית שבין "שכנים", בהחלתה על מערכת היחסים שבין בנק לבין לקוחו. בגדרי החוזה שבין הבנק לבין לקוחו אמור הבנק- במלאו אחרי הוראות לקוחו, והוא עיקר פעילותו - לעשות פעולות אלו ואחרות, ובביצוען של אותן פעולות על הבנק לנהוג בזהירות ראויה בשמירה על האינטרסים של לקוחו.

אין מחלוקת בין הצדדים כי על בנק מוטלת החובה המושגית לנקיטת רמת הזהירות על מנת שהלקוח לא יינזק. כן אין מחלוקת בין הצדדים, כי על הבנק מוטלת חובה קונקרטית לנקיטת רמת הזהירות הנדרשת כלפי הלקוח כדי שהלה לא יינזק.

בית המשפט פסק כי בענייננו הוכחה אחריותו הישירה ורשלנותו של הבנק, אשר בהיעדר נוהלי עבודה , פיקוח ובקרה נאותים, הקל על ביצוע מעשי המעילה והגניבה של הבנקאית.

סוגיית האשם התורם של הלקוחה

בפסיקה נקבע לא פעם כי בנק חייב חובת זהירות כלפי לקוחו, אך גם לקוח חב חובת זהירות כלפי הבנק, וחובתו זו מוכרת מזה זמן. החובות הן אפוא הדדיות, ומקורן, בראש ובראשונה, בחוזה שבין השניים.

הגנת האשם התורם עומדת למפר חוזה כנגד הנפגע, כאשר האחרון תרם באשמו שלו לנזקיו. תוצאת תחולתה של הגנה זו היא חלוקת הנטל בנשיאה בנזקיו של הנפגע בין שני הצדדים לחוזה ושניים הם המבחנים העיקריים אשר הוצבו בפסיקת בית המשפט לבחינת האשם התורם:
א. האם אדם סביר היה נזהר יותר (מבחן האדם הסביר).
ב. בית המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד.

בבחינת השאלה אם יש אשם תורם כלשהו של הלקוחה לגרם הנזק, יאמר מיד, כי ברי שהלקוחה לא הייתה שותפה ולא הייתה מודעת למעשיה של הבנקאית.

עם זאת, התנהלותה של הלקוחה לאורך שבע שנים!! אלו, הייתה התנהגות שאינה סבירה ואינה אופיינית ללקוח בנק סביר בהתנהלותו מול הבנק, בוודאי ללקוח בהשכלתה ובתחום עיסוקה של הלקוחה שהינה:
א. בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים, בעלת תואר ראשון בכלכלה, תואר שני במנהל עסקים, משפטנית ועורכת דין.
ב. עובדת מזה שנים ברשות שדות התעופה בתפקיד של ראש אגף מסחר, בו כדבריה, בין שאר תפקידיה עסקה בלבדוק את החשבונות ברשות והייתה אחראית על החוזים וההתקשרויות של רשות שדות התעופה בתחום המסחרי.

דא עקא, שלמרות השכלתה כישוריה ועיסוקיה המתוארים לעיל, נהגה והתנהלה הלקוחה בחשבונותיה באופן בלתי סביר, בלתי מקובל ובוודאי לא כהתנהגות מצופה מלקוח בנק סביר.

כך למשל, העידה הלקוחה כי למעט הפעם הראשונה בה התייצבה בסניף הבנק לצורך פתיחת החשבון היא לא עוד לסניף, כל המסמכים, כל כרטיסי האשראי, כל מה שהייתה נדרשת לחתום או לקבל מהבנק, הבנקאית הייתה מביאה את זה אליה הביתה, הבנקאית והלקוחה היו נפגשות אצלה בבית, הלקוחה הייתה חותמת שם ומקבלת את כל מה שהיא צריכה לקבל מהבנק אצלה בבית.

באופן דומה התנהגה הלקוחה, עת הסכימה לפתוח חשבון משותף עם הבנקאית בבנק הפועלים, בו הבנקאית הופיעה בשם בדוי "סיגלית". חשבון אשר כל המטרה בפתיחתו הייתה, לאפשר לבנקאית להעביר כספים לחשבון זה לשימושה העצמי, מחשבונה של הלקוחה בבנק.

תמוה לא פחות, הוא העדר ההתעניינות והביקורת של הלקוחה על חשבונותיה וכרטיסי האשראי שלה, למרות שהיא ובן זוגה, חשו שמשהו לא מסתדר עם היותה ביתרת חובה בחשבונותיה, למרות הכנסותיה ולמרות שלטענתם שלצרכי היום יום, היא קיבלה כסף מבן זוגה ובני זוג נוספים שהיו לה, במהלך שנים אלו.

לא יתכן, ששבע שנים!! הלקוחה לא נכנסה לבנק על מנת לבדוק ולבקר את חשבונותיה ואף לא ייתכן ששבע שנים!! הלקוחה לא מקבלת דפי חשבון ועדכונים מהבנק ומחברות האשראי והיא לא עושה דבר?? לא ניגשת לסניף הבנק?? לא פונה לחברות האשראי??

אין זו התנהגות סבירה של לקוחה שהינה כלכלנית, תואר שני במנהל עסקים, עו"ד וראש אגף מסחר ברשות שדות התעופה.

לקוח סביר, בוודאי בהשכלתה כישוריה ועיסוקה של הלקוחה, אינו נוהג שלא להיכנס כלל לבנק ולהכיר את סניף הבנק שלו, אינו נוהג למסור כספים במזומן להפקדה בחניון הבנק, אינו חותם על מסמכים, בביתו של מנהל הסניף מבלי לקרוא אותם, אינו פותח חשבון משותף עם מנהל הסניף שלו, בידיעה ובהסכמה מראש שהוא לא יעשה כל שימוש בחשבון זה אלא רק מנהל הסניף, היה דואג לקבל את תדפיסי חשבונותיו בבנק ואת תדפיסי כרטיסי האשראי, ובודק אותם, לא היה עובר לסדר היום על כך שבמשך שבע שנים !! הוא אינו מקבל את תדפיסי חשבונותיו ואת תדפיסי כרטיסי האשראי. הוא לא היה מקבל את הסבריה של הבנקאית לכך.

ברי, שאם הלקוחה הייתה נוהגת כפי המצופה ממנה כלקוח סביר, בוודאי כפי המצופה מלקוח בהשכלתה ועיסוקה, והייתה עוקבת ובודקת את חשבונותיה בעוד מועד, דואגת לקבל את העתקי דפי חשבון ודוחות כרטיסי האשראי, היא הייתה מגלה בעוד מועד את מעשי המעילה והגניבה מחשבונותיה ע"י הבנקאית ובכך היה נמנע על אתר המשך פעילות זו של הבנקאית.

להתנהלות זו של הלקוחה יש השפעה/אשם תורם על התוצאה הסופית – הנזק.

ללמדך, שלצד חובת הזהירות והאחריות של הבנק, קיימות גם חובות ורמת זהירות מתבקשת של לקוח הבנק לשמור על כספו. עליו לבקר ולעקוב אחרי הפעולות הנעשות בחשבונו ובכרטיסי האשראי שלו. ככל שמשך הזמן מתארך ללא מעקב ובקרה על הנעשה בחשבון, כך גדל האשם התורם שלו לגרם הנזק בגין פעולות שנעשו שלא כדין בחשבונו, על ידי עובד הבנק, ללא ידיעה והסכמה של הבנק, אשר גם הוא ניזוק מפעולות אלו.

סוגיית האחריות להיעדרם של מסמכים שהיו דרושים ללקוחה להוכחת התביעה

את החסר הקיים במסמכים שהיו דרושים ללקוחה לצורך הוכחת תביעתה בתיק זה, הסביר הבנק בשניים:
א. המסמכים שהיו ברשות הבנק אינם קיימים עוד , נוכח התקופה שחלפה מאז ביצוע מעשי המעילה והגניבה ועד להתגלותם. זאת, בשל הוראות הבנק על משך התקופה בה יש לשמור מסמכים.
ב. מסמכים שמלכתחילה לא היו ברשות הבנק, כדוגמת מסמכים ושוברים של כרטיסי האשראי ומשיכות מכספומט, אשר כל שיש בידי הבנק הוא סכום החיובים ומועדם, אותם ניתן ללמוד מדפי החשבון.

בית המשפט לא קיבל את טענת הבנק והתנהלותו באשר לאי שמירת מסמכים, שכן לא אחת נדרשים למסמכי הבנק מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. נהלים פנימיים של הבנק לגבי גניזת והשמדת מסמכים, אין בהם כדי לגבור על חובה זו של הבנק. בוודאי, כאשר עומדות בפני הבנק אפשרויות טכנולוגיות שונות על מנת לתעד ולשמור מסמכים אלו, כדוגמה באמצעות מיקרופיש, שהינה רק אחת משיטות האחסון של מסמכים.

זאת ועוד, במקרה הנדון, מעשה המעילה והגניבה התגלו בשנת 2008. קרי, בוודאי שלא היה נכון להשמיד את המסמכים הרלוונטיים שבע שנים לאחור, ובכלל. היה צריך לשמור אותם עד לסיום ההליכים - התיק הפלילי, הדרישות והתביעות האזרחיות.

עם זאת, אחריות הבנק להעדרם של מסמכים אלו, אינה פוטרת לחלוטין את הלקוחה שכן היה עליה חובה לבקר ולעקוב אחר חשבונותיה במהלך שנים אלו. אם לא קיבלה לביתה את דפי החשבון, היה עליה לסור אל הבנק ולבקשם. הוא הדין בהתייחס לתדפיסי כרטיסי האשראי אשר רק הלקוחה יכולה הייתה לקבלם מחברות האשראי.
עינינו הרואות, המידע על השימוש שנעשה בכרטיסי האשראי היה רק אצל חברות האשראי ולא אצל הבנק. מידע זה רק הלקוחה הייתה יכולה לקבל. לבנק לא הייתה כל גישה למידע זה.

יתרה מכך, עד שנת 1999, ואולי אף מעבר לכך, קיבלה הלקוחה דו"חות על כרטיסי האשראי ופתאום היא הפסיקה לקבל דו"חות. כלום לא הפתיע אותה הדבר?? מדוע לא פנתה לאורך כל שבע השנים ויותר אל חברות האשראי על מנת לקבל דו"חות אלה ולברר את חיוביה, כפי שעשתה בחודשים מרץ ואפריל 2008.

אם הלקוחה הייתה דורשת ומקבלת בעוד מועד, את דו"חות חברות האשראי היא הייתה מגלה בזמן אמת את אשר גילתה, כטענתה, רק בשנת 2008 עת קיבלה על פי דרישתה דו"חות אלו, וכבר אז היה מתברר השימוש אותו עשתה הבנקאית בכרטיסיה, וניתן היה לעצור זאת מייד.

את התובעת ייצג בתיק: עוה"ד סרור מארון

(*) הכותב הינו הבעלים של משרד עורכי דין המתמחה בייצוג לקוחות פרטיים, עסקים וחברות מול בנקים וגורמים מסחריים..

לצפייה בפרופיל משרד עו"ד חגי שדה לחץ : [כאן]