אחריותו של בנק להפקיד המחאה לחשבון הנכון

עו"ד אדי מאירי*

בנקים שוגים לא פעם לרעת הלקוח. בפסק דין של בית משפט השלום בתל אביב, שניתן בחודש אפריל 2011 חזר בית המשפט על ההלכה, שלבנק אחריות מלאה להתנהלותו, והוא חב חובת זהירות בפעולותיו. הפרה של חובות אלה תביא את הבנק לתשלום פיצויים לנפגע. במקרה זה הסכסוך היה בין-בנקאי, אך אותו תסריט ממש יכול היה לפגוע בלקוח של הבנק.

סיפור המעשה (ת"א (ת"א) 46133-05 בנק לאומי למשכנתאות נ' בנק מרכנתיל דיסקונט ואח')

וגנשטיין פנה לבנק לאומי בבקשה לקבל הלוואה לצורך רכישת דירה מגב' רבקה ינאי. בנק לאומי העניק ההלוואה לאחר בדיקת מסמכים, אשר החתימות עליהם אושרו על ידי עו"ד וגנר – מי שטיפל בעסקת המכר. ההלוואה ניתנה באמצעות המחאה (שיק) משורטטת ("קרוס") עלי נרשמו המילים "בלתי עביר" משוכה ל"גב' רבקה ינאי בלבד". וגנשטיין לא עמד בתשלומים, והבנק ביקש לממש את המשכנתא. או אז התברר, שהגב' ינאי לא ידעה בכלל על הענין ומעולם לא קיבלה הכסף, ובהליך נפרד הודה וגנשטיין, שהחתימות זויפו.

בנק לאומי לא הבין כיצד ייתכן הדבר. הרי ההמחאה היתה בלתי עבירה ולמוטב ספציפי. הכיצד זה טוענת גב' ינאי, שמעולם לא קיבלה כסף? בירור העלה, שהכסף הופקד באמצעות בנק דיסקונט לחשבונו של וגנשטיין בבנק מרכנתיל, ואפילו נמשך במזומן למחרת.

בנק לאומי תבע (בין היתר) את בנק דיסקונט ואת בנק מרכנתיל בטענה, שהיה עליהם לוודא הפקדה לחשבון הנכון. לטענת בנק לאומי גם פירעון ההמחאה במזומן היה טעות, שהיתה צריכה לעורר את חשדו של בנק מרכנתיל.

נתבעו גם וגנשטיין עצמו (מטעמים מובנים) ועו"ד וגנר בטענה, שהתרשלותו של גרמה להסתמכות של בנק לאומי, שאלמלא אישוריו לא היה הבנק נותן בכלל את ההלוואה או מנפיק את ההמחאה. כדי להבהיר, נטען שעו"ד וגנר אישר "חתימה" מזוייפת של גב' ינאי (שהרי בדיעבד התברר, שאותה גברת בכלל לא התייצבה בפניו). עו"ד וגנר מצידו טען, שזיהה את גב' ינאי באמצעות תעודת זהות. וגנשטיין עצמו העיד, שלא היה שום זיהוי של החותמת, ושלמעשה הוא הביא מתחזה. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט, שעו"ד וגנר לא זיהה את גב' ינאי.

הנתבעים מצידם טענו, שבנק לאומי התרשל במסירת ההמחאה לפקודת ינאי בידיו של וגנשטיין. היה עליו לתת ההמחאה בידיה של גב' ינאי או להפקיד ישירות לחשבונה.

עוה"ד של בנק מרכנתיל העיד, שבהפקדת ההמחאה בבנק דיסקונט אין למרכנתיל שום שליטה על המהלכים, ושבנק דיסקונט העביר את הכסף למרכנתיל. הוא אישר, שאין אפשרות, שהמחאה על שם ינאי תגיע לחשבון אחר.

בנק דיסקונט אישר, שככל שהאחריות תוטל על מרכנתיל, הרי הוא ייקח אותה על עצמו (בין היתר משום שאותה שעה לפחות, שני הבנקים השתמשו במערכת מחשב משותפת, וההמחאה הופקדה בבנק דיסקונט).

היכן הטעות, או בשפה משפטית: מי התרשל?

נבהיר מושכלות ראשונים: המחאה משורטטת ("קרוס") משמעה איסור על הבנק המכבד את ההמחאה לשלם את שוויה במזומן אלא רק בדרך אחת: זיכוי חשבון הבנק של מקבל התמורה.

המילים "לא עביר" וניסוחים דוגמת "לא סחיר" או "שלמו לרבקה ינאי בלבד" (או הותרת המילים "שלמו ל" ומחיקת "פקודת", או כל אמצעי דומה לזה) שוללים את היכולת להעביר ההמחאה הלאה (להסב אותה). הדבר נועד לזהות "נמען" ספציפי להמחאה.

הפסיקה הישראלית קבעה כבר לפני שנים, שחובתו של הבנק הגובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים על מנת לוודא, שהמחאה תופקד לחשבון המתאים (וראה לענין זה ע"א 1560/90, ציטיאט נ' הבינ"ל הראשון). גם בפס"ד וגנשטיין קבע בית המשפט, שבנק דיסקונט הפר חובות הזהירות שלו שעה שהפקיד את ההמחאה לחשבונו של וגנשטיין. הטלר בבק דיסקונט חייב היה לוודא התאמה בין שם הנפרע על ההמחאה לבין שם בעל החשבון המזוכה. ענין זה היה נכון בפרט מקום, שלטלר בבנק דיסקונט היתה אפשרות מעשית לבדוק את פרטי החשבון בבנק מרכנתיל, אך הפעולה ההפוכה היתה בלתי אפשרית.

חשוב לא פחות, פסק הדין קובע, שלבנק דיסקונט היתה חובת זהירות כלפי בנק לאומי, שהוא התרשל כלפי בנק לאומי.

על לפי פסק הדין גם בנק מרכנתיל התרשל, שעה שמסר יום אחד בלבד לאחר הפקדת ההמחאה סך 550,000 ₪ במזומן לידי מאן דהוא (וגנשטיין הציג גירסאות סותרות באשר לזהות מקבל הכסף, אך לא ניכנס לענין זה). לגובה הסכום היתה משמעות (ייתכן שאילו היה מדובר בסכום פעוט בית המשפט לא היה רואה בזה "תמרור אזהרה").

בית המשפט דחה את הטענה בדבר התרשלותו של בנק לאומי (מסירת ההמחאה לידי וגנשטיין במקום ישירות לינאי) וקבע, שכאשר המחאה נמסרת באופן "בלתי עביר" ו"לפקודת פלוני בלבד" יש בכך נקיטת אמצעי זהירות מספיקים מצד הבנק המנפיק את ההמחאה; זכותו של אותו בנק להסתמך על נוהלי העבודה התקינים של הבנקים האחרים. בנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה בית המשפט התייחס בין היתר לעובדה, שגב' ינאי לא היתה לקוחה של בנק לאומי, ועל כן בנק לאומי לא יכול היה לחייב אותה לפעול באופן כזה או אחר כלשהו, או לדרוש ממנה, שתתייצב בפניו לקבל את ההמחאה, או אפילו להפקידה ישירות לחשבונה. וגנשטיין לעומת זאת היה לקוח של בנק לאומי, ועל כן היחסים היו בין בנק לאומי לבינו. בית המשפט פסק לפיכך, שלא היה שום אשם תורם בהתנהלותו של בנק לאומי.

הקביעה החשובה ביותר ככל הנראה בפסק הדין מתייחסת לאי ניתוק הקשר הסיבתי בין פעולותיהם ומחדליהם הרשלניים של הבנקים לבין הנזק לבנק לאומי בשל פעולת המרמה של וגנשטיין או רשלנותו של עו"ד וגנר. בית המשפט קבע, שהתנהגותו של וגנשטיין (שהודה בזיוף חתימות ולמעשה גנב הכסף) ומחדליו של עו"ד וגנר אינם מנתקים את הקשר הסיבתי בין רשלנותם של דיסקונט ומרכנתיל לבין הנזק. ומדוע? משום שכל שיטת ההמחאות בנויה כך, שמעשה עוקץ כמו זה של וגנשטיין לא יוכל להתבצע. ואם התבצע במקרה זה – רק בגלל רשלנות הבנקים הנ"ל היה אפשרי. בית המשפט סירב להסיר את האחריות מעל כתפי הבנקים.

סוף דבר – גובה הנזק:

בנק דיסקונט ומרכנתיל חויבו במלוא גובה ההמחאה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית), אך לא בגובה התביעה, אשר ביטאה גם את תנאי ההלוואה לוגנשטיין, שהרי לבנקים לא היה קשר להסכם ההלוואה, ואין זו חובתם לבדוק את תנאיה.

עו"ד וגנר לעומת זאת חויב במלוא סכום התביעה, היינו כולל הריביות על פי תנאי ההלוואה, כיון שהוא היה מודע לנתונים אלה ואמור היה לקחתם בחשבון בשעת טיפולו בענין.

* עו"ד אדי מאירי – בעל רשיון לעריכת דין בישראל ובניו יורק. עוסק בליטיגציה מסחרית ובייעוץ בדין האמריקאי.