בית המשפט סילק על הסף תביעה של בנק מרכנתיל דיסקונט כנגד ערבים מחמת התיישנות

תאריך: ‏19/07/2015
*עו"ד תמיר מריזן

ת"א (שלום, נצרת) 24575-02-12 – בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נגד פאדי חאלד זועבי ואח'
פסק הדין ניתן ביום 01/07/2015 ע"י כבוד השופט יוסף סוהיל – סגן נשיא

תמצית עובדות המקרה נשוא התובענה:
מר זועבי חאלד יוסף (להלן: "החייב") ניהל אצל התובע – בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ סניף אכסאל (להלן: "התובע" ו/או גם "הבנק") חשבון מסוג עובר ושב דביטורי (להלן: "החשבון").

הנתבעים – מר פאדי חאלד זועבי ומר מוחמד חאלד זועבי (להלן: "הנתבעים" ו/או גם "הערבים") הינם בניו של החייב והם ערבו לחובותיו של החייב כלפי הבנק.

בתאריך 11/05/1998 חתמו הערבים על כתב ערבות שכותרתו: "כתב ערבות מתמדת ל"כל חוב" מוגבל בסכום" (להלן: "כתב הערבות").

גובה הערבות, קרן של 32,000 ₪, צמוד למדד הכללי בתוספת ריבית.

חתימת הערבים בצרוף פרטיהם צוינו בעמוד הראשון של כתב הערבות תחת הכותרת: "ערבות אחרת שאינה "ערבות יחיד". על ערבות זו לא חל פרק ב' של חוק הערבות, תשכ"ז – 1967." (להלן: "חוק הערבות").

ביום 02/02/2004, כשמונה שנים לפני הגשת התביעה של הבנק כנגד הערבים, הגיש הבנק תביעה כנגד החייב לתשלום חוב בסך של 85,724.46 ₪ (להלן: "התביעה כנגד החייב").

ביום 11/05/2004 שלח הבנק מכתב הנושא תאריך מיום 07/05/2004, ובו הודיע הבנק לערבים על נקיטת הליכים כנגד החייב. בנוסף הודיע הבנק לערבים, כי באם לא יפרע החוב וכי באם לא תקוים הערבות, כי-אז יאלץ הבנק לתבוע גם אותם (להלן: "ההודעה לערבים").

יומיים בלבד לאחר ההודעה לערבים ניתן פסק-דין בהיעדר הגנה בתביעת הבנק כנגד החייב (להלן: "פסק הדין כנגד החייב").

פסק הדין כנגד החייב הוגש לביצוע בהוצאה לפועל ביום 15/06/2004.

ביום 23/10/2011 הוגשה ע"י הבנק בקשה לרשם ההוצל"פ לאשר מיצוי הליכים כנגד החייב בהתאם לחוק הערבות, זאת בהתבסס על עמדת הבנק, כי כביכול הערבים הינם בגדר "ערב יחיד" כמשמעו של מונח זה בחוק הערבות, ומשכך בטרם שהוא ינקוט בהליכים כנגד הערבים נדרש הבנק להחלטת רשם ההוצל"פ המכריזה על מיצוי הליכי הגבייה כנגד החייב.

ביום 22/12/2011 ניתנה החלטת רשם ההוצל"פ שהכריזה על מיצוי ההליכים כנגד החייב וביום 14/02/2012 הוגשה תביעת הבנק כנגד הערבים (להלן: "התביעה כנגד הערבים").

כנגד תביעה זו הגישו הערבים בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה, זאת בטענה, כי התביעה כנגדם הוגשה ע"י הבנק בחלוף 7 שנים מיום שנולדה עילת התביעה נשואתה (להלן: "בקשת הסילוק").

תמצית טענות הערבים בבקשת הסילוק:
הערבים טענו, כי יש לסלק את התביעה כנגדם על הסף מחמת התיישנותה. שכן, לטענתם, התביעה כנגדם הוגשה בתאריך 14/02/2012, ואילו עילת התביעה התגבשה כבר בשנת 2004. כאמור, ביום 11/05/2004 נשלחה ההודעה לערבים, ולטענת הערבים ממועד זה התחיל מרוץ ההתיישנות של התביעה כנגדם ולכן התביעה כנגדם התיישנה בתאריך 11/05/2011, קרי – בחלוף 7 שנים כאמור ממועד מתן הודעת הבנק לערבים.

לטענת הערבים, בניגוד לניסיון הבנק להציג מצג כאילו מדובר ב"ערבות יחיד" במטרה להתגבר על מכשול ההתיישנות של התביעה, מכתב הערבות עולה בצורה ברורה, כי מדובר בערבות אחרת שאינה "ערבות יחיד", ומשום כך אל לו לבנק לשנות מנוסחו המקורי של כתב הערבות ולהחיל עליו כללים חדשים בדיעבד ולו רק בכדי להתגבר על מכשול ההתיישנות של תביעתו כנגדם.

לאור זאת, טענו הערבים, כי אין למנות את מרוץ ההתיישנות של התביעה ממועד החלטת רשם ההוצל"פ בדבר מיצוי ההליכים כנגד החייב, שכן אין מדובר איפוא ב"ערב יחיד" כמשמעו של מונח זה בחוק הערבות, אלא בערבים רגילים, ומשכך מרוץ ההתיישנות של תביעת הבנק כנגדם התחיל להימנות מהמועד שבו נשלחה אליהם הודעת הבנק שלפיה הודע להם ע"י הבנק, כי ננקטו הליכים כנגד החייב, ומשום כך 7 שנות ההתיישנות חלפו ביום 11/05/2011, ומשהתביעה כנגדם הוגשה בחלוף מועד זה, אזי שהיא התיישנה ולכן יש לסלקה על הסף.

תמצית טענות הבנק:
כנגד טענות הערבים בבקשת הסילוק, טען הבנק, כי הערבים הינם ערבים יחידים ומוגנים ע"פ חוק הערבות, ולכן בהתאם לסעיף 27(א)(2) לחוק הערבות (תיקון מס' 2), היה ניתן לפעול בהליכים משפטיים כנגדם רק לאחר הכרזת רשם ההוצל"פ על מיצוי ההליכים כנגד החייב ומשהכרזה זו של הרשם ניתנה בתאריך 22/12/2011, אזי שרק החל ממועד זה מתחיל להימנות מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה כנגד הערבים, ומשכך במועד הגשת התביעה כנגד הערבים טרם חלפו 7 שנות ההתיישנות להגשת התביעה ולכן התביעה כנגד הערבים לא התיישנה.

זאת ועוד, הבנק טען, כי אין לייחס חשיבות ומשמעות הכיצד הוגדרה וכונתה ערבותם של הערבים בכתב הערבות, אלא שיש לפרש את ערבותם של הערבים ע"פ מהותה של הערבות ובהתבסס על התנאים הקבועים בחוק הערבות להגדרתו של "ערב יחיד" ומשעה שהערבים נכנסים ב- ד' אמותיהם של אותם התנאים המפורטים בסעיף 19 לחוק הערבות (תיקון מס' 2), כי-אז יש להגדירם איפוא כערבים יחידים ומוגנים, ובטיעון זה מתבסס הבנק על לשון-נוסחו של סעיף 18 לחוק הערבות (תיקון מס' 2), הקובע, כי:- "הוראות פרק זה יחולו על ערבות שנתן ערב יחיד לנושה, יהא כינויה אשר יהא...".

תמצית פסק-דינו של בית המשפט הנכבד:
השאלה שעמדה להכרעה בפני בית המשפט הנכבד היא: – מתי נולדה עילת התביעה? לצורך הכרעה בשאלה זו נדרש בית המשפט הנכבד להכריע במחלוקת המרכזית שבין הערבים לבין הבנק, והיא:- האם הערבים הם בגדר "ערב יחיד מוגן" בהתאם לחוק הערבות, וככול שהם אכן ערבים מסוג זה אזי שהתביעה כנגדם לא התיישנה; או שמא שהערבים הם בגדר ערב "שאינו ערב יחיד מוגן", ושאז, באם הם אכן ערבים מסוג זה, אזי שהתביעה כנגדם התיישנה.

ראשית דבר, בפתח דיונו של בית המשפט הנכבד במחלוקת זו שבין הצדדים, קבע בית המשפט הנכבד, כי תיקון מס' 2 לחוק הערבות נכנס לתוקף אך ביום 01/06/1998, והווי אומר – לאחר שהערבים חתמו על כתב הערבות לטובת הבנק.

על-כן, תיקון מס' 2 לחוק הערבות אינו חל על ערבותם של הערבים כלפי הבנק, אלא תיקון מס' 1 לחוק הערבות, והמשמעות לכך היא כפולה: האחת - כי המושג "ערב מוגן" שנכלל בתיקון מס' 2 לחוק הערבות, אינו חל במקרה זה; והשניה – חלה בענייננו הוראת סעיף 17ו לחוק הערבות, תיקון מס' 1, שלפיה:

"הוראות פרק זה יחולו על אף האמור בכל דין ואין להתנות עליהן אלא לטובת ערב יחיד."

על-כן, משקבע בית המשפט הנכבד, כי אין להחיל על הערבים את המושג "ערב מוגן" שהוכנס לחוק הערבות אך במסגרת תיקון מס' 2 לחוק הערבות, כי-אז כל שנותר לברר זו השאלה: האם הערבים מהווים "ערב יחיד" ע"פ לחוק הערבות.

במסגרת דיונו של בית המשפט הנכבד בשאלה זו, ביכר לקבוע בית המשפט הנכבד, כי לאור ניסוחו הברור של כתב הערבות אין הערבים מהווים "ערב יחיד" כמשמעו של מונח זה בחוק הערבות, אלא ערבים רגילים.

בית המשפט הנכבד הוסיף וקבע, כי מי שניסח את כתב הערבות זה הבנק ולערבים לא הייתה בשעתו כל יכולת שליטה על ניסוחו של כתב הערבות, ומשעה שהוראותיו המילוליות של כתב הערבות ברורות ולפיהן כאמור מדובר בערבים שאינם "ערב יחיד", כי-אז לא תישמע טענת הבנק לפירוש השונה מלשונו המילולית הברורה של כתב הערבות ובדרך זו לשנות, בדיעבד, את הוראותיו של כתב הערבות באופן שיעלה מהן שמדובר כביכול בערבים שהם "ערב יחיד" ע"פ חוק הערבות.

זאת ועוד, בית המשפט הנכבד אף ביכר לקבוע, כממצא עובדתי, שאף הבנק נהג כלפי הערבים כערבים שאינם "ערב יחיד", ורק כאשר הוא נתקל במכשול ההתיישנות של תביעתו זו כנגד הערבים, שינה הבנק את תפיסתו ההיסטורית וטען, כי מדובר כביכול בערבים שהם "ערב יחיד", וכל זאת במטרה ברורה להתגבר על מכשול ההתיישנות של תביעתו כנגד הערבים.

אור לכל זאת, בית המשפט הנכבד קבע במסגרת דיונו בפסק הדין דנן, כי כתב הערבות שעליו חתמו הערבים ואשר בעטיו נתבעו הערבים ע"י הבנק, אינו מהווה ערבות יחיד ומשכך הערבים אינם "ערב יחיד" כמשמעו של מונח זה בחוק הערבות.

משהכריע בית המשפט הנכבד בסוגית מהות הערבות של הערבים כלפי הבנק, עבר בית המשפט הנכבד לבחון את השאלה המרכזית שבמחלוקת, שהיא כאמור: אי-מתי נולדה עילת התביעה כנגד הערבים?

ובאשר לשאלה מרכזית זו, בית המשפט הנכבד ביכר לקבוע, כי לנוכח היות הערבים ערבים שאינם "ערב יחיד", כי אז עילת התביעה נולדה כנגדם במועד שבו נולדה עילת התביעה כנגד החייב, והווי אומר – לכל המאוחר במועד שבו הוגשה תביעה הבנק כנגד החייב, קרי – בתאריך 02/02/2004, ומשכך 7 שנות ההתיישנות נסתיימו ביום 01/02/2011, ומשעה שהתביעה כנגד הערבים הוגשה ביום 14/02/2012, אזי שהיא הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות ועל-כן התביעה התיישנה.

אי-לכך, בית המשפט הנכבד קיבל את בקשת הערבים והורה על דחיית התביעה כבר על סיפה תוך חיובו של הבנק בהוצאות משפט לערבים בסך כולל של 5,000 ₪.

• את הערבים ייצג עו"ד שאדי אבו חדרא.
• את הבנק ייצג עו"ד זאהי אבו אלעסל.
• סקירת פסק הדין הנ"ל נעשתה ע"י *עו"ד תמיר מריזן.
• משרד *עו"ד תמיר מריזן מתמחה בייצוג תובעים פרטיים ומסחריים כנגד בנקים וגופים מוסדיים ועסקים גדולים לרבות ייצוג חייביי וערביי בנקים, ייצוג חברות וגופים עסקיים, ייצוג בעסקאות מקרקעין למיניהן, ייצוג חייבים בפשיטות רגל ובהליכי הוצאה לפועל וכן ייצוג עובדים ומעסיקים ביחסי עבודה.